התחלה של חיים חדשים

"אהההההה.." זה הדבר הראשון שאמרתי, יותר נכון צעקתי שהתעוררתי. אלוהים מה זה כל הרעש הזה על הבוקר?!

מה עשיתי שזה מגיע לי?! לאן העולם התדרדר שככה צריכים להתעורר ביום שבת ב.."שמונה בבוקררררר" צרחתי,

לא האמתי שזה קורא לי..הם התחלקו על השכל, משפחה מעצבנת. אוקיי בואו נירגע ואני ייספר לכם על עצמי.

קוראים לי אמיל, יש לי עיניים ירוקות, שיער חום יחסית כהה וארוך, ואפשר להגיד שיש לי גם גוף דיי יפה, קיצר לא יכולים להגיד שאני

מכוערת=] (וצנועהP: חח). אתמול ההורים המדהימיםםםם שלי סיפרו לי שאנחנו עוברים דירה לתל אביב.

מצד אחד אין מישהי מאושרת ממני, אבל מצד שני יהיה קשה לעזוב את כל מה שבניתי פה (רעננה), את הידידים והידידות שלי(כן,כן,

לא חסרD;), אבל הקשה מכל יהיה לעזוב את חברתי המדהימה שאין עליה בכל העולם, מאיה. אני יודעת שמרחוק לא נוכל להמשיך

להיות חברות כמו שהיינו, והידיעה הזאת פשוט אוכלת אותי מבפנים=\ בנתיים אני מדחיקה:(

ירדתי למטה, חצי מהבית כבר היה ארוז, משום מה זה העלה לי חיוך על הפנים.

 "אמיל חמודה בואי, הכנתי לך פנקייקים" אמא קראה לי מהמטבח. נכנסתי אל המטבח, נתתי נשיקה לאמא והתיישבתי לאכול. בנתיים

אמא שלי כרגיל החליטה שהיא מתחילה עם השאלות שאני ממש ממש אוהבת (בצניות כמובן).

"יפתי מה שלום מאיה?"

"הכל בסדר..כבר שאלת אתמול", אמרתי וחיכיתי לשאלה הבאה שידעתי שתגיע.

 "נפרדת מכולם? רועי קיבל את זה בטוב? אחריי הכל מזה פחדת כל כך..", אמא כמובן המשיכה עם השאלות ואני שרציתי לגמור עם

זה מהר עניתי לה,

"כן-אמא-נפרדתי-מכולם-רועי-בסדר-הוא-יתמודד-זהו?!", אמרתי כל כך מהר שאמא הבינה שהתעצבנתי ומה שנישאר לה לעשות זה

לנשום עמוק ולחזור לעיסוקייה:).

 סיימתי לאכול, עליתי לחדר והמשכתי לארוז. "ספרים, מחשב, לימודים..." מילמלתי לעצמי והגעתי למסקנה שכן..הלא יאומן קרההה

סיימתי לארוז תודה לאל.

הרועי שמקודם אמא הזכירה? אז הוא חבר שלי..כאילו יותר נכון חבר לשעבר. נפרדת ממנו אתמול אחריי שהחלטתי שאני ממש לא

בנויה לקשר מרחוק ובטח שלא עם רועי, שלמרות שהוא חתיך הורס, האהבה שלי אליו לא כזאת גדולה, מסכן.

יום ראשון הגיע..התרגשתי כמו לא יודעת מה..קמתי בשעה 9 כי אמא טענה 'שיש מלא דברים להספיק ואם אני רוצה להפרד מאהוביי

פה שאני נאלצת לעזוב כדאי לי מאוד לקום מוקדם', חיקיתי את מה שאמא אמרה לי אתמול.

הכנתי לעצמי כוס קפה וישבתי בסלון לראות קצת בובספוג (אני מכורה).

דפקו בדלת ומכיוון שכולם היו עסוקים החלטתי לעשות טובה לעולם ולפתוח את הדלת. פתחתי את הדלת ומי אם לא אחרת, מאיה,

זינקה עליי.

"אהובתיייייי" צעקה כמו משוגעת, "מה אני יעשה בלעדייך?! אה מה?! את החצי השני שלי" אמרה, לא מבינה כמה לי בעצמי קשה

להיפרד ממנה. היא ירדה ממני, ושתינו כמו זוג מפגרות עמדנו בכניסה לבית בוכות ולא יודעות מה להגיד.

מאיה הייתה ילדה יפה, מהממת אם רוצים לדייק, עיניים כחולות, שיער שטני, גוף פצצה, הדוגמנית האידיאלית. תמיד שראו אותנו

הולכות יחד היו אומרים לנו 'איך אתן עדיין פה? כל סוכנות בארץ מתה לדוגמניות מדהימות כמוכן'.

כן, אני נאלצת להסכים עם זה שאני ומאיה יחד היה משהו יוצא מן הכלל לא רק ביופי, באמת השלמנו אחת את השנייה, היינו אחיות

אחת של השנייה.

"כנסי" אמרתי לה.

"טוב שניזכרת, חשבתי שלא תציעי זאת לעולם" עקצה אותי מאיה עם חיוך ועלתה למעלה לחדרי כשאני אחרייה (בת בית לכל דבר

חח). ישבנו יחד על הריצפה בחדר הריק, מעלות זכרונות מהילדות, צוחקות, בוכות, עד שאחריי איזה שעה וחצי אמא צעקה לי מלמטה

ואמרה לי שצריכים לזוז.

"טוב יפתי שיהיה לך בהצלחה, תזכרי אותי ותדעי שתמיד תישארי אחותי לנצח" אמרה מאיה, "אהובתי מה אני יעשה בלעדייך?

אוףף...טוב בואי נרד למטה מחכים לי" אמרתי, נפרדת מחדרי ורצה במדרגות כמו שתמיד נהגתי לעשות לכיוון הדלת.

"אני אוהבת אותך" חיבקתי את מאיה בפעם האחרונה ונפרדתי ממנה. היא נפרדה מאבא שלי (דן) ואמא שלי(רונית) שגם זה היה

קשה כי היא הייתה כמו עוד ילדה שלהם, והלכה. זהו אין יותר אני ומאיה לפחות לא אותן אני ומאיה שהיו עד עכשיו.

יצאתי מהדלת, ראיתי את יוני אחי הגדול והמושלם בה מהכיוון הפנימי של השכונה, בטח נפרד מכולם מה שאני עשיתי כבר אתמול.

הוא היה נראה מבואס לאללה, בניגוד אליי שהראיתי קצת סימנים שאני אוהבת את המעבר לת"א, יוני היה בדיוק ההפך. הוא שנא את

המעבר הזה, הוא כעס על ההורים שהם עושים לו את זה, גורמים לו להיפרד מחברתו, היחידה שאהב מכל העשרות שהיו לו. הוא טען

שההורים הורסים לו את החיים, ואם זה לא מספיק אשמה, הוא הוסיף שהם גם הורסים לגמריי את החיים של החברה שלו, נוי.

חיבקתי אותו וניסיתי לעודד אותו מה שלא ממש עזר, העיקר הכוונה.

נכנסנו לג'יפ החמוד והיפה שלנו ונסענו לכיוון ת"א. בכניסה צעקתי כמו משוגעת "תל אביבבב היכוני אמיל כהן מגיעה". הורי ואפילו יוני

צחקו עלי, אבא החנה את האוטו בחניית הביית וירדנו...

המשך יבוא,

מקווה שאהבתם,

זה פרק ראשון ואני יודעת שהוא לא ממש טוב,

אבל זאת רק ההתחלה ומכאן אני רק יישתפר:)

מחכה לתגובות ואוהבת3>

אמיל:)

פעם ראשונה שיש לי בלוג. מקווה שיהיה טוב=]

בבלוג הזה אני יכתוב כל מה שעובר עלי, מה אני אוהבת, שונאת ומה החלומות שלי:)

פתחתי את הבלוג הזה בעיקר בשביל לחזק את עצמי ולסדר לי את החיים חח

מקווה שתאהבו..

 בנוסף...אני מתחילה לכתוב עכשיו סיפור חדש, אני בלחץ מטורף ומפחדת לאכזב=\

בכל מקרה אם משהו לא יפה לדעתכן רק תגידו, כל תיקון\ הצעה תתקבל בברכה:):) 

אוהבת אמיל:)