זמנים ומקומות

אז כתבתי את החתונה שלי בעוד 69 שנה וכתבתי על העבר הרחוק באלף שנה שלי עכשיו הגיע הזמן לכתוב קצת על ההווה. (ד"א- שמתם לב שאת העבר ואת העתיד אני כותבת בלשון עבר, כי כבר חוויתי אותם, כן? רק ההווה כתוב בלשון הווה. תנסו לא לאבד אותי.) :

10.5.2009

אליזבת' מרטין- לוקהסטנה, נערה בת 14 שחיה באמריקה, לומדת בביה"ס כמו כולם, וחולה על מוזיקה ישנה. מרגישה ממש מטומטמת שהיא כותבת בלוג ומבקשת שתקראו לה ליזי.
מאוהבת עד מעל הראש בילד מכיתת האומנות שלה, תום ומדברת על עצמה בגוף שלישי.
גבוה מידי ובעלת עיניים כחולות ושיער שחור.

"ליזי?" ארין דפק על דלת חדרי. "לא." עניתי בחוסר חשק מוחלט.
ארין פתח את הדלת והושיט לי חבילה מלאה של בן אנד ג'ריס בטעם שוקולד מנטה, הטעם האהוב עלי, והתיישב על המיטה לידי.
"בברלי הילס." הוא נחר בבוז.
"זה מעודד אתי, לדעת שיש אנשים יותר מתוסבכים ממני כרגע, למשל קלי, הבחורה דפוקה! אני לא דפוקה, נכון?"
"לא ליזי, את לא דפוקה."
לפתע נשמעו דפיקות על דלת חדרי.
הדלת נפתחה וליבי עצר מלכת, תום עמד בדלת.
אני יודעת שאני כבר אמורה להתרגל אחרי 14 שנה שתום בא אלינו כמעט כל יום, ושאני לא אקבל הזהרה מראש שהחבר הכי טוב של אח שלי מגיע, אבל בכל פעם שהוא בא אלי מתרגשת מחדש.
תום התיישב על המיטה לידי וארין הושיט לו כפית.
אז תום דחף את הכפית לגלידה שלי ולקח ביס ענק לפה.
"מה קרה ליזי?" הוא הסתכל לי ישר בעיניים.
מה קרה?! מה קרה הוא שואל? אני מאוהבת בך כל כך אידיוט ואתה מול הפרצוף שלי מתנשק עם מישהי?! זה מה שקרה.
"שום דבר." נאנחתי.
"אגב ליזי, הזמנתי את כריסטינה לבוא לפה גם, אני מקווה שזה בסדר מבחינתך, אתן תסתדרו מצוין! חוץ מזה, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תפגוש את המשפחה שלי והאחים הכי קרובים שלי זה אתם."
תום חייך אלי ואל ארין ואנחנו הנהנו בחזרה.
בדיוק אז הפלאפון של תום צלצל את השיר somebody to love.
"כן כריס..." והוא יצא מהחדר.
ארין יצא בעקבותיו, מנסה להימנע מקשר עין איתי.
אם רק יכול היה תום לזוז בזמן, אם רק יכול היה הוא לראות אותנו בעוד כמה שנים, מאוהבים.
אבל איך, איך זה יכול להיות?! בעוד שישים ותשע שנים, אני ותום נתחתן? הרי תום יהיה מידי זקן אז, בהתחשב בגילו היום.
בעתיד הוא נראה כמוני בערך, בן עשרים. בעוד שישים שנה. זה לא הגיוני.
אני יכולה תמיד לדלג על כמה שנים, להישאר צעירה לנצח אבל מה אם תום, הא לא יכול.
זה לא הגיוני.

אבל חוויתי את זה כבר, חוויתי את האהבה העצומה בינינו, את הקרבה, את האושר האין סופי בלהיות לצידו, את חיבוקו האוהב והחם, ועכשיו, אינני יכולה להשתחרר מכך, ולהפסיק לאהוב אותו.

והיו לי חברים אחרים מלבדו, אבל זה לא אותו דבר.

לא יכולתי לחכות יותר.

אני יודעת שכתבתי אתמול, אבל אני חייבת לשפוך, להוציא הכל החוצה.

תסתכלו על זה כמו על בלוג אישי, רגיל, שלוג של נערה מתבגרת שפורקת מעליה עול שנים.

את הפוסט הקודם סיימתי ב"אולי כדאי שנחזור אחורה..." אבל את הפוסט הזה אני לא מתחילה במשפט הזה, אני חייבת לכם כמה הסברים קודם.

אבל קודם אני רוצה לבקש, אני פורקת הפעם דברים שאיש לא יודע, דברים שקשה להפנים, קשה לקלוט, בבקשה, בבקשה תגיבו, תאמרו את דעתכם, תשלחו מילות עידוד, דברו אלי כאילו אני פשוט נערה מתבגרת עם סיפור קצת שונה, אל תכתבו לי כמה שהסיפור יפה ושאני כותבת טוב, תתיחסו אלי כאילו הייתי אחת מכם, כי ככה אני מתייחסת לבלוג הזה.

אוקי, אני אתחיל.

נולדתי בעיירה קטנה בבריטניה, מקום שבטח לא שמעתם עליו- "ברנדיוסטרון", בשנת 1879.

אל תבהלו לי עכשיו ותברחו כמו כולם, בבקשה! תמשיכו לקרוא!

אמי, מריה לוקסטהנה נולדה בארגנטינה ואבי מרטין קואל נולד בניו-יורק של פעם.

כשהורי עברו את התקופה שאנחנו אוהבים לקרוא לה "תקופת ההוויה"- זאת התקופה שלרוב אנו מתמקמים במקום אחד, בזמן אחד, משתקמים ובונים משפחה. משהו כמו... 100 שנה.

בכל מקרה, כשהם עברו את התקופה הזו הם הגיעו ל"ברנדיוסטרון" ושם הם נפגשו במסעדה מקומית.

אחרי שנתיים הם התחתנו ונולדו להם אני, אליזבת' מרטין- לוקהסטנה ואחי התאום,ארין מרטין- לוקהסטנה.

אני ואחי ממש זהים- יש לנו עיניים כחולות גדולות ושיער שחור.

שנינו מכורים למוסיקת רוק (בעיקר ישנה) ומתים על הסדרות "חברים", "שנות השבעים" ואני אישית אוהבת גם "בברלי הילס". עד כאן אנחנו נשמעים לכם כמו שני נערים רגילים ומשעממים, אה? טוב, אז ממש לא.

את המשך סיפור החיים שלי אני לא אמשיך כאן, אני רוצה שתיהיה לכם סיבה לקרוא( P: ) אבל רק אחד אני יכולה להגיד- אנחנו לא בדיוק בני אדם. אנחנו יותר אפשר לקרוא לזה.. יצורים.

 משהו בסגנון "סופר הירו" כזה.אנחנו יכולים לזוז בזמן, אנחנו חיים בעבר בהווה ובעתיד, אנחנו חיים תמיד, וכל יום את אותו היום מחדש. נשמע מבלבל נכון?

למה אני בעצם כותבת- אני במצוקה...

קצת אנושיות- שם הפוסט: שאלון, כמו כל נערה מתבגרת ומשעממת [= :

האם את מצליחה לזכור את החלומות שלך במלואם?

כשאני ישנה, אז לא ממש. לרוב אני חולמת בערנות, זה יותר חיזיון. אם גם זה נקרא אז ברור שכן.

 בכל מקרה, אני לא יכולה לחזור אחורה ולחלום\ לחזות אותם שוב.

יש לך תחושת זמן בחלומות שלך?

אין לי תחושת זמן בשום מצב XD

היו לך פעם חלומות ששלטת בהם והיית מודעת לכך שזהו חלום?

 כשיש לי חזיון אני יודעת שזה חיזיון, אבל זה לא נשלט.

חלומות מתוך שינה לא בדיוק נשלטים, אבל אני יכולה לחזור אחורה או ללכת קדימה בזמן ולשנות את הכל.

יש הגיון בחלומות שלך?

תמיד, הם מנבאים את העבר, ההווה או העתיד.

את מנסה לפרש את החלומות שלך וללמוד מהם?

אני מנסה לפעול על פיהם או לנסות לתקן אותם.

יש חלום שאת זוכרת במיוחד?

 זה היה החלום הליליהראשון שחלמתי בו על תום.

 היינו על ספינה, בלב ים.

השקיעה הייתה מרהיבה, צבעה את השמיים בצבעי אש וסגולים.

השמש האדומה נראתה כמו כדור לבה המתפרץ ישר אל תוך הים.

בחלומי השמש נפלה ממש לידינו והגלים שנוצרו מעוצמת הנפילה הפכו את הספינה שלנו אל תוך הים.

אחזנו ידיים, נופלים, שוקעים אל המעמקים.

ניצוצות של ברק בעינינו הפקוחות, וניצוצות של אש בוערת בינינו.

היה לך פעם חלום של נפילה מתמשכת?

היה לי פעם חלום שבו אני נקלעת למערבולת בים ויורדת לאט לאט עד לקרקעית/

 אם היית יכולה לחלום על אירוע מסוים, מה הוא היה?

היום שבו הפכה אימי לנוסעת בזמן.

מה את מרגישה כשמעירים אותך באמצע חלום? פחד.

ראית פעם מישהו חולם?

רק את תום, ארין, טיפני ואמא. שפכתי. *

מוקדש לאפק, תודה על ההשראה 3> *

25.6.2078

זה היה היום הכי אפרורי וסגרירי שראיתי מימי.

 אני יכולה ממש להשבע לכם, שלאוויר היה צבע, לאוויר! ממתי לאוויר יש צבע?

בכל מקרה, לאוויר הזה, היה.

למעט העובדה שהיום היה אפרורי כל כך, הוא גם היה יום מיוחד בשבילי, יום החתונה שלי.

מזג האוויר התאים בדיוק לבעלי- סגור ומסתורי.

לעורו היה גוון אפרפר ועיניו היו ירוקות וחודרות. שיערו החום ומבנה גופו הצנום אך הגדול היו אלו שמשכו לעין לרוב. אחד כמוהו לא רואים כל יום.

היה משהו בעיניו מן ברק כזה ומבט מרוחק ואדיש שלא הותיר לך בררה אלא להביט יש לתוכן, ולו לשנייה ולהסיט את מבטך מהר כטרף הבורח מהצייד שבא להורגו.

רק אחת הייתה שעמדה אל מול כל אותם הנידונים למוות בעוז לב, הלו "הבא להרגך, השכם להרגו."

אותה הבחורה האמיצה היא אני.

אתם וודאי מבולבים עכשיו, אם נישאתי לאותו האחד, מדוע רוצה אני להרגו?

אולי כדאי שנחזור קצת אחורה...