Monochrome

לא נשאר לי אדם שבו אוכל לבטוח יותר החבר הכי טוב שלי כבר מרוחק ממני במידה כזאת שאני מרגישה שאיני מכירה אותו יותר.

בכל פעם שאני בבית אני מרגישה שנכנסתי לתוך גיהנום... זה כול כך כואב שאני אפילו לא יכולה לתאר את זה במילים, העצב והכעס והאומללות בוערות בתוכי בצורה כזאת שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

נמאס לי לשמוע אנשים רבים, אני שונאת להיות מושא לצחוק או לרכילות אבל אי אפשר להימנע מכל הדברים האלה, אני אפילו לא יכולה לאחל למישהו דברים רעים כי למילים יש כוח נורא חזק ואני יודעת שאני אתחרט על זה אחר כך.

אבל הרצון הזה לצעוק כמו מטורפת ולהוציא הכול החוצה משגע אותי, היום אמרתי שאני רגילה לפרוק הכול והוא רגיל לשמור הכול אבל אין זה באמת כך כי מבין שנינו אני מסתגרת בתוך עצמי ולא נותנת לשום דבר לצאת כי זה עושה אותי חלשה.

על היום שבו בכיתי בפני חברי לצבא ובפני כמה ממפקדי היה היום המשפיל בחיי, הייתי כבר מעדיפה לרוץ בעירום ברחוב מאשר שיראו אותי בוכה... טוב לא בעירום מלא אבל בלי בגדים.

לא בכיתי בכוונה, זה פשוט קרה מעצמו... כנראה החזקתי יותר מידי והלחץ שהעריפו עליי מכל הכיוונים והתחושה שלא מבינים אותך ולא אכפת להם ממך כנראה שברה אותי, באמת שניסיתי להתאפק אבל לא הצלחתי.

באותו יום הרגשתי כל כך חלשה וכל כך פגיעה... אני יודעת שאני משדרת לכולם שאני חזקה ויכולה לעמוד בהכול ולתמוך בכולם אבל זה לא באמת נכון, אני ההפך המוחלט מזה, אני כל כך פגיעה ובכיינית שזה פשוט משפיל למרות שאין בזה דבר משפיל.

יש לי כוח רצון נורא חזק ואני יכולה להחזיק את עצמי אבל לא בשבילי אלא בשביל שאנשים לא יראו בי מסכנה או חלשה ולא ידאגו לי, אבל מצד שני אני רוצה להיות פגיעה ושמישהו יבוא ויגן עליי ושבאמת יתכוון לכך.

אין לי כבר חברים אמייתים, כנראה כולם שכחו ממני, הצבא הזה הורס אנשים ואני רואה את זה, אנשים שאני מכירה מכל חיי בית הספר שלי השתנו ללא הכר והכי גרוע הם כבר לא זוכרים אותי, ככה זה מרגיש לי, עד לפני שנתיים היינו כולנו החברים הכי טובים וכולם תמכו בכולם ועכשו כלום, כל כך הייתי מאושרת פעם כשחשבתי שמצאתי את הפינה שלי, את החבר'ה שלי אבל לא... המזל בקטע הזה משחק לרעתי והנה שוב אני לבד, אבודה במבוך של חוסר מחשבות וחוסר החלטיות.

ודווקא ברגעים האלה שאני זקוקה לפחות לאדם או שניים שהם לא קשורים אליי בקשר דם אין אף אחד כזה בסביבה וגם אם יש אז המצב רוח שלהם לא מתאים לזה עכשו.

וככול שזה קורה בתדירות גבוהה יותר אני מתחילה לשנוא בני אדם... כי הם יצורים כאלה שנוצרו בצורה כזאת שקודם כל הם ואז אחרים... תכלס גם אני כזאת אבל במידה מסויימת אני לא תקועה בתחת של עצמי עשרים וארבע-שבע ואכפת לי מאחרים כנראה יותר מעצמי.

בא לי פשוט לזרוק הכול מעליי, לשכוח מכולם, להיות ביצ'ית שחבל על הזמן ולתת לכולם להרגיש את מה שאני מרגישה שמאז שאני זוכרת את עצמי.

וכן האנשים שהייתי רוצה שיהיו עכשו לצידי –מתים!  פשוט נפלא, אבל אני לא יכולה להאשים אף אחד בזה... ככה זה הטבע... ואני אוהבת את הטבע באמת שאני אוהבת ולפעמים אני גם מבינה אותו- כל מה שנוצר כדי להתקיים גם נהרס לאחר פרק זמן כדי לאפשר למשהו אחר להיווצר =איזון.

אי אפשר להפר את האיזון של הטבע כי דברים נוראיים עלולים להתרחש, כך שאני מקווה שבני האדם לעולם לא ימצאו דרך לחיות לנצח- למרות שיש כמה אנשים שאני רוצה שיחיו לנצח כי באמת מגיע להם הנצח הזה.  אני גם מקווה שבני האדם לעולם אבל לעולם לא יכירו את העולם שאני גיליתי כי הדבר היחיד שהם יצליחו לעשות איתו זה להרוס אותו כמו שהם הורסים את עצמם ומשמידים את כל מה שהם לא מבינים.

בסופו של דבר אני גם מודה לבן אדם שהמציא את המחשב ואת הנייר ואת העטים – ככה אני לא צריכה לחפש נחמה במישהו אנושי... יש לי את עולם הסיפורים שלי ואת המחשב שלי וכמובן שאני מודה לטבע מכל ליבי כי אני יודעת שהטבע תמיד לצידי ומקשיב לי... בין אם זו הרוח הקלילה או הגשם הקריר והנעים לבין אם זו השמש החמה או הכוכבים שמנצנצים איי שם ברחבי היקום.