סיפורים בהמשכים.

אני לא הולכת להעלות לכאן פרק, הלוואי והייתי מוצאת זמן לכתוב אחד.

אני גם לא הולכת לספר לכם על העומס המטורף שהיה לי, כל זה כבר לא משנה.

אני רוצה לספר לכם על השנה המדהימה שהייתה (ועוד תהיה לי), סתם כי בא לי לשתף בזה מישהו חיצוני שאולי לא יראה את הצד המגעיל והקנאי שלו אלא יחליט לשמוח ולהתלהב איתי.

טוב, אז למי שלא יודע אני בי"ב, מנסה בכל כוחי להצליח לעבור את הבגרויות (מה זה כימיה בכלל?) ולהמשיך בחיי היום-יום שלי (ללא הצלחה).

השנה התחילה עם שבוע בפולין עם בית ספר, לאחר מכן שבוע בברלין עם המשפחה (אני כל כך אוהבת את ברלין!), שיפוץ של ארבעה חודשים בבית, המון לחץ וכייף והתשה ושמחה.

אבל

החלק הטוב התחיל רק לפני שמונים ומשהו ימים.

אני כבר שנתיים מציקה להורים שלי שאני רוצה לנסוע לפסטיבל רוק והשנה הצקתי לאבא שלי על פסטיבל ספציפי אחד ויום אחד הוא פשוט אמר לי 'טוב, בואי נזמין את זה כבר'. סתם ככה, באמצע החיים, הוא מגשים לי חלום.

אני אפילו לא יכולה לתאר לכם את ההתרגשות שעברה בי בשנייה שהזמנו את הכל, בשנייה שחיפשנו מלון וחיפשנו טיסה וחיפשנו וחיפשנו וחיפשנו. ואז יש להוריד את המוזיקה של כל מי שאני לא מכירה בפסטיבל למחשב, להציק לאבא שיתחיל לשמוע את המוזיקה, להעביר יום ועוד יום ביומן ולראות איך זה מתקרב. והנה, אחרי ספירה של 87 ימים ביום חמישי אני טסה לשם.

אבא ואני, לבד, בRock Im Park לכבוד היום הולדת והגיוס שלי. מה יכול להיות יותר טוב מזה? הלהקות כמובן.

30stm, the killers, jake bugg, imagine dragons, paramore, green day ועוד יותר מ70 להקות נוספות! שלושה ימים שמלאים באנרגיות ובכייף ובלהקות האהובות עליי!

ואם זה לא הספיק, לפני כמעט חודשיים היה פה מישהו שהיה אסיסטנט של אבא שלי (הוא צלם) ונהפך עם השנים לחבר שלו ולפני כמה שנים עבר לגור בניו יורק. הוא בא עם אישתו והילדים כשהם היו בביקור בארץ והילדים שלו פשוט מהממים. הם היו כאן כמה שעות ופתאום האמא שואלת אותי מה אני עושה בקיץ. אמרתי לה שאני לא יודעת ושבטח אני אלך לעבוד קצת ואשן ואצא והיא שאלה אם אני רוצה לבוא אליהם לחודשיים להיות עם הילדים מדי פעם אבל בעיקר לטייל ולקנות וללכת להופעות. ברור שאני רוצה!!!

אז, אומנם אני הולכת להעלם לכם ובטח לא יהיה פרק בזמן שאני בניו יורק (זה יעזור אם אני אגיד שאני משתדלת לגמור את הסיפור בקרוב ולתת למישהו אחר להעלות בזמן שאני לא כאן?) אבל זאת הולכת להיות חוויה מדהימה שלא תחזור על עצמה לעולם.

ואם כל זה לא הספיק (ועכשיו תקצירון, אני אופה ומבשלת. המון. כל הזמן.), יש בלוגרית מזון שאני מאד אוהבת והראתי לאבא שלי את הבלוג שלה במקריות והוא החליט שהוא רוצה להזמין אותה להעביר קורס צילום אוכל בחוג שלו (הוא מרצה לצילום בנוסף להיותו צלם). מפה לשם יצא שהוא דיבר איתה בפלאפון והיא ביקשה לדבר איתי והזמינה אותי לבוא לצלם ולאפות איתה באחת הפעמים הקרובות שבהן היא תעלה פוסט! יייאיייי!

אני יודעת שהפוסט הזה לא יכל להיות כתוב בצורה יותר עילגת ממה שהוא נכתב. אין לי מושג מה יש לי (טוב, יש לי מושג. מי יכול ללמוד לאזרחות כל כך הרבה?! זה הורס את המוח!) אבל הייתי חייבת לשתף אתכם.

אנחנו בני 4, מזל טוב לנו! (אני כל שנה מפספסת את זה)

אוהבת אתכם המון,

רוני