סיפורים בהמשכים.

פרק שמיני - לגעת

בריאן עמד במטבח ומזג לעצמו כוס וויסקי כשהטלפון צלצל. הוא חיכה שהצלצול ישתתק אך עברו כמה דקות והצלצול לא פסק.

"טלפון מזורגג." הוא רטן והלך לשידה בסלון עליה היה מונח הטלפון, "מה?" נהם פנימה.

טובי היה בצד השני של הקו. כשהתחיל לדבר בריאן הרגיש את גופו מתקשח מרוב עצבים וחרדה. כעבור שתי דקות הוא ניתק את הטלפון ונשם עמוקות.

הוא זרק את כוס הוויסקי על הקיר ממול וזאת התנפצה אך לבריאן לא היה אכפת. הוא הרגיש את ריאותיו שורפות כשצרח בתסכול, אסף את מפתחות מכוניתו ויצא מהדירה.

*

ג'יימי פקחה את עיניה והסתנוורה מהלובן הרב בחדר ומתאורת הפלורסנט בתקרה. ראייתה הייתה מטושטשת גם לאחר כמה דקות וכשסוף סוף מצאה את הכוח לקום גילתה שהיא מחוברת לכל מיני מכונות.

היא לא הבינה איפה היא, היא לא הבינה למה היא איפה שהיא לא נמצאת.

היא הרימה את ידה השמאלית וגילתה שזו מחוברת ליותר מדי צינורות וחבושה מכף היד עד למרפק. היא הרימה את ידה השנייה ונגעה בראשה. הוא היה עטוף בבד רך שג'יימי ניחשה שהיה תחבושת. היא הביטה לצדדיה וראתה לחצן מצוקה צמוד למיטתה.

מכונות הנשמה ושקית מלאה בנוזל היו סביבה וכשהביטה במיטה ראתה כתובת- 'בית חולים סיאטל פרינס'. הדבר הראשון שעשתה לאחר מכן היה לשתות מכוס המים שהונחה על השידה לידה. פיה היה יבש וזה הציק לה.

ג'יימי ניסתה להיזכר בכל מה שקרה, בסיבה שבגללה היא שוכבת במיטת בית חולים ולא נמצאת אצל בריאן.

"קמת." אחות חייכנית נכנסה לחדר ובידה ערימת דפים.

"סליחה על השאלה, אבל למה אני כאן?" ג'יימי שאלה וראתה זיק רחמים עובר בעיניה של האחות אך היא דאגה להסתיר אותו.

"מצטערת חמודה, אני לא יכולה לומר לך כלום. את רוצה שאני אבדוק אם מישהו מהקרובים שלך נמצא כאן?" היא מזגה לה מים חדשים לכוס ויצאה מהחדר מבלי לחכות לתשובה.

"ג'יימי!" ג'ונתן נכנס לחדר ומבט מאושר על פניו ג'יימי ראתה שהוא רוצה לקפוץ עליה בחיבוק אבל משהו עצר אותו. הוא נשם במהירות וג'יימי הבינה שלא ישן כבר זמן רב.

"כמה זמן אני ככה?" ג'יימי שאלה.

"שלושה ימים. אני כל כך שמח שהתעוררת. אלי ואני כל כך דאגנו! איך את מרגישה?" הוא עמד ללטף את מצחה אך עצר במרחק כמה סנטימטרים וג'יימי ראתה שהוא על סף בכי.

"למה אני כאן?" המשיכה לשאול. ג'ונתן קפא לרגע.

"את לא זוכרת?" ג'יימי ראתה את המבט המופתע בעיניו.

"ג'ונתן, למה אני כאן?" היא שאלה שוב והוא קם.

"זה בטח מהטראומה, הרופא באמת הזכיר שזה עלול לקרות. איזה טיפש אני שחשבתי שהכל יהיה בסדר. מה נעשה עכשיו?" ג'ונתן התהלך הלוך ושוב בחדר ומלמל.

לפני שג'יימי הספיקה לשאול שוב דלת החדר נפתחה ובריאן הופיע. ג'יימי הרגישה את כל גופה מרפה ורק אז קלטה שהייתה מכווצת לפני כן.

"ג'יימי." הוא נשף בהקלה ועטף אותה בזרועותיו הרחבות. היא קפאה והתחילה לרעוד. היא ניסתה להשתלט על הרעידות אך גופה לא הקשיב לה.

"היא לא זוכרת." ג'ונתן אמר ובריאן עזב אותה בעדינות והביט בעיניה.

בראשה של ג'יימי הופיעה תמונה מהירה של ידיים עוטפות אותה בחוזקה, משאירות לה סימנים, קורעות את חולצתה. היא הביטה על ידה הלא חבושה וראתה את אותם הסימנים שהופיעו בתמונה בראשה.

"מה אתה עושה כאן?" ג'יימי שאלה ולא הצליחה לקרוא את ההבעה שבפניו של בריאן.

"אני הולך להביא לשתות משהו. מישהו רוצה?" בריאן שאל ויצא מהחדר מבלי לחכות לתשובה.

"ג'ונתן, מה בריאן עושה פה?" ג'יימי שאלה וג'ונתן חייך.

"טובי התקשר אליו מיד אחרי שהתקשרו אליי. הוא הגיע לכאן אפילו לפנינו, הוא הסיבה שבגללה את בחדר פרטי ומקבלת כזה יחס ולא נמצאת בחלק של אלה שאין להם כסף לשלם על ימי אשפוז. חשבנו בהתחלה שהוא הולך לרצוח מישהו, העיניים שלו היו מטורפות ג'יימי. כנראה שהוא באמת אוהב אותך." ג'ונתן אמר וגרם לג'יימי לחייך.

"בריאן לא אוהב, בריאן מזיין." היא חזרה על המנטרה שאותה אמרה לעצמה מהשנייה שהכירו.

"הוא עוד יפתיע אותך, הוא עוד יפתיע את כולנו." ג'ונתן חייך.

"אתה מוכן להסביר לי למה אני כאן?" ג'יימי שאלה שוב אבל עכשיו כבר לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לדעת. היא הצליחה להתחיל הבין למה ג'ונתן לא התקרב אליה יותר מדי, היא התחילה להבין שדברים הולכים להשתנות.

"ג'יימי, מתוקה," ג'ונתן התיישב על קצה המיטה ונאנח, "לפי מה שאנחנו יודעים, שזה לא הרבה, בחורה מצאה אותך זרוקה בסמטה. אחרי כמה בדיקות הרופאים אמרו שנאנסת. הרופא הזכיר את העובדה שיכול להיות שלא תזכרי הכל ושיש סיכוי שהמוח שלך ינסה למחוק את כל האירוע או לפחות להתכחש אליו וזה סימן שהגוף שלך עבר טראומה רצינית. אני כל כך מצטער." הוא הניח את ידו על רגלה מעל השמיכה והיא הרגישה את ראשה מסתחרר. תמונת הידיים האוחזות בה חזרה לראשה. אצבעות, מרפק, כתף, חושך.

"אחות!" ג'ונתן צעק וניסה ללחוץ על לחצן המצוקה. המכונה לידה התחילה לצפצף והדבר האחרון שג'יימי ראתה לפני שאיבדה את הכרתה היה מבטו המבוהל של בריאן בכניסה לחדר.

*

ג'יימי פקחה את עיניה וסרקה את החדר סביבה. לקח לה כמה שניות להיזכר במה שטובי סיפר לה ועדו כמה שניות לראות את בריאן ישן על הכורסה שצמודה למיטה שלה.

למרות הכל חיוך לא רצוני הופיע על פניה. היא נמסה מהמחשבה שבריאן דואג לה כל כך, שהוא ישן על הכורסה הכל כך לא נוחה הזאת רק בשביל להיות לידה.

היא ניסתה לעצור את המחשבות האלו, היא פחדה להיסחף על ידי המחשבות הבטוח לא נכונות הללו.

"ג'יימי." לחש וג'יימי שמה לב שהתעורר.

"היי." היא לחשה ודמעות הציפו את עיניה.

"היי." הוא בא להניח את ידו על ידה אבל נסוג. ג'יימי שמחה שלא נגע בה.

"איך את מרגישה?" הוא שאל בעדינות והתמתח, ג'יימי שמעה את עצמותיו חורקות.

"קצת אפופה אם לומר את האמת... מה הם נתנו לי? כמה זמן ישנתי בכלל?" היא ניסתה להתמתח ולהגיע לכוס המים אך בקושי הרגישה את ידיה, שלא לדבר על לצוות עליהן לפעול.

"ישנת עשר שעות בערך," אמר בריאן אחרי שהציץ בשעון ידו, "הם הביאו לך סמי הרגעה. את רוצה לשתות?" הוא שאל והיא הנהנה.

הוא מזג מים לכוס והושיט לה אותה אך ג'יימי לא הצליחה להרים את ידה.

"אל תלחצי, זה בטח מהתרופות. את רוצה שאני אתן לך לשתות?" בריאן שאל בחשש וג'יימי הנהנה.

הוא נראה אבוד לרגע אך תוך שנייה הבעה זו עזבה את פניו. הוא הניח את ידו בהיסוס מאחורי ראשה והרים אותו בעדינות וביד השנייה הניח את קצה הכוס בעדינות על שפתייה של ג'יימי.

ג'יימי חשבה שזאת הסיטואציה הכי אינטימית שהייתה לה עם בריאן, או עם כל אחד אחר, אי פעם.

"תודה." היא לחשה לו לאחר שהניח את הכוס על השידה והתיישב שוב על הכורסה.

"ג'ונתן אמור להגיע עוד מעט, הוא הלך להיות קצת עם אליסון." בריאן מלמל. ג'יימי שמה לב שהוא לא הביט בעיניה מהרגע בו התעוררה.

"הכל בסדר?" היא שאלה וראתה את מצחו של בריאן מתקמט.

"מה עשית שם ג'יימי?" הוא שאל וג'יימי שתקה, "בבקשה תגידי לי ג'יים, אני חייב לדעת מה עשית שם."

ג'יימי הופתעה. בריאן בחיים לא התחנן לגבי שום דבר.

"באתי אלייך." היא לחשה.

"למה?" שאל. ג'יימי חשבה שהיא שומעת כאב בקולו.

"כדי לומר לך שאני אוהבת אותך." היא זרקה את המשפט לאוויר, מחכה לתשובתו הצפויה של בריאן.

"את יודעת שאני לא מאמין באהבה. אני מזיין, לא אוהב." הוא אמר.

"אני יודעת. אני פשוט חושבת שעוד לא הכרת את הבחורה שתגרום לך לאהוב." היא לחשה.

"אני לא טוב בשבילך. דרק טוב בשבילך, לא אני. כל אחד אחר עדיף עליי. בסופו של דבר אני אפגע בך." הוא אמר ובפעם הראשונה מאז שקמה הביט בעיניה.

"מסתבר שלא כל אחד." היא לחשה וחשבה שראתה את בריאן מתכווץ, "לא אכפת לי שתפגע בי בסוף, אני לא רוצה לוותר עלייך מבלי לנסות."

"את אוהבת להכאיב לעצמך?" בריאן שאל וג'יימי הרגישה כאילו סתרו לה.

"מה?" היא שאלה.

"תראי את כל מה שעברת בגללי עד עכשיו, תראי כמה רע וסבל נגרם לך. אני לא מצליח להבין אם זה בגלל שאת מפגרת או שאת פשוט אוהבת להכאיב לעצמך." בריאן אמר.

"חשבת פעם, מתישהו בכל חייך האומללים, שאולי העולם לא סובב סביבך ומה שקרה אמור לקרות? אני אפילו לא יודעת מה קרה ואני עדיין מוכנה להילחם עלייך אז פשוט תסתום ותקבל את זה." היא סיננה מבין שניה.

"אני לעולם לא אוכל להיות שלך." הוא אמר.

"אני יודעת." ג'יימי אמרה והרגישה כאב עז בחזה.

"ג'יימי? ג'יימי!" בריאן התרומם מהכורסה בפתאומיות, "את בסדר? תנשמי, הכל יהיה בסדר." הוא אמר וכל אחד שהיה עומד מהצד יכול היה לראות כמה הוא נאבק עם עצמו לא לגעת בה.

"אני לא מצליחה לנשום." היא הצליחה לסנן כשבריאן לחץ על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שתי אחיות נכנסו וכשראו את ג'יימי הורידו מאחד המכשירים מכשיר הנשמה וחיברו לאפה מין צינור מוזר.

"הכל בסדר חמודה," אמרה אחת האחיות, "זה יעזור לך לנשום. אני אקרא לרופא שלך, הוא יסביר לך הכל." היא חייכה בחביבות ושתיהן יצאו מהחדר. ג'יימי הספיקה לשמוע את האחות האחת לוחשת לשנייה "בחורה מסכנה".

"היי ג'יימי," נכנס לחדר גבר בשנות החמישים שלו בעל חיוך יפיפה ושיער כסוף, "אני מרקוס, הרופא שלך. שמעתי שהתעוררת כבר לפני חצי יממה אבל לא הספקתי לראות אותך עדיין. איך את מרגישה?" הוא שאל בחביבות.

"בקושי נושמת." היא לחשה.

"אתה צריך לצאת." מרקוס אמר לבריאן והוא קם והביט בג'יימי.

"לא. שיישאר. אם הוא רוצה." ג'יימי אמרה בבלבול ובריאן התיישב בחזרה.

"זאת החלטה שלך. רוב הסיכויים שחוסר יכולת הנשימה שלך נוצר מהטראומה. הייתי רוצה לערוך עוד כמה בדיקות ואם הן יצאו בסדר אשחרר אותך. בואי אני אסביר לך על כמה מהבדיקות אשר את הולכת לעבור..."

*

"את מוכנה?" ג'ונתן שאל בזמן שסגר את התיק עם כל הבגדים והספרים של ג'יימי.

"כן." היא נאנחה והתיישבה באיטיות. ג'ונתן מיהר  לקרב את כיסא הגלגלים למיטתה ועזר לה לעבור אליו.

כשנכנסו למונית ג'יימי שמחה להיפטר מכיסא הגלגלים, מבית החולים, מריח התרופות והמתים.

הם נסעו עשר דקות עד שהמונית נעצרה וג'יימי הופתעה לראות שהם מול דירתו של בריאן.

"מה אנחנו עושים כאן?" בריאן והיא לא דיברו מאז שאמרה לו שהיא אוהבת אותו. אומנם הוא הגיע לבקר אותה אבל הם פשוט ישבו ושתקו.

"הדירה של בריאן הרבה יותר קרובה לבית החולים והיא סביבה יותר נוחה בשבילך להשתקם בה. וחוץ מזה," ג'יימי שמעה את ההיסוס בקולו של ג'ונתן, "מרקוס חשב שזה רעיון טוב שתראי את המקום בו נפגעת. לא עכשיו כמובן אבל בקרוב." הוא הביט בה וחיכה לתגובה כלשהי.

"אני רק רוצה ללכת לישון טוב?" ג'יימי לחשה ולא הביטה בו בחזרה. היא לא יכלה לראות את עצמה הולכת לשם, מסתכלת על המקום שגרם לכך שכל כך הרבה דברים הולכים להשתנות.

"היי." בריאן יצא מהבניין ולחץ את ידו של ג'ונתן.

"אני לא יודע איך אני יכול להודות לך על הכל. על העזרה בבית החולים ובבית ועכשיו עם ג'יימי. באמת, אני לא יודע איך אני יכול לפצות אותך על כל זה." ג'ונתן אמר ובריאן חייך אליו.

"אין לך שום סיבה להחזיר לי או לפצות אותי, אני לא עושה שום דבר שאני לא רוצה לעשות." הוא אמר והוציא את התיק מהבגאז'.

"ג'יימי." הוא אמר והושיט את ידו, בכמה ימים האחרונים היא הצליחה לאפשר לאנשים להחזיק בידה או לעזור לה לקום.

"ג'יים אני אראה אותך מאוחר יותר, אוהב אותך." ג'ונתן אמר לה ונכנס בחזרה למונית.

"למה אתה עושה את זה?" ג'יימי שאלה בזמן שחיכו למעלית.

"עושה את מה?" בריאן שאל ולא הביט בה.

"תפסיק להיתמם. אתה אומר לי שאתה לא אוהב אלא רק מזיין, אומר לי שלעולם לא תהיה שלי ואז משלם לי על כל הטיפול ונותן לי לגור איתך עד שאני אשתקם. אני לא זונה בריאן, אתה לא יכול לשלם לי בעד סקס ואני לא מסכנה, יש לי בית ומשפחה אוהבת ותומכת. אז למה לעזאזל אתה עושה את זה?" בריאן הביט בה בהפתעה.

"זה שאני לא אוהב אלא מזיין לא אומר שלא אכפת לי. את אמרת לי שאת אוהבת אותי, את זאת שהחליטה שהיא לא מוותרת עליי ואני עושה מה שמבקשים ממני ומה שנראה לי נכון. אל תהיי כפוית טובה, זאת לא תכונה מחמיאה במיוחד." הוא פתח את הדלת והניח את התיק של ג'יימי על הספה, "אני מתאר לעצמי שאני לא צריך לערוך לך סיור במקום." הוא אמר ומזג לעצמו וויסקי.

"אני יכולה להיכנס להתקלח?" ג'יימי שאלה ובריאן נאנח.

"לא הבנת שאם את גרה איתי כאן בינתיים זה אומר שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה?" הוא שאל והתיישב על הספה.

ג'יימי הלכה למקלחת וסגרה את הדלת. היא פתחה את המים והורידה את בגדיה, נכנסת מתחת לזרם החזק והנעים. התמונות לא חדלו לרוץ בראשה לא משנה כמה ניסתה להימנע מזה. תמונת יד המלטפת את זרועה, תמונת חולצתה הקרועה, תמונת יד לופתת את צווארה בחוזקה ולא משחררת. ג'יימי הרגישה את המחסור באוויר והתיישבה על הרצפה, דמעות זולגות מעיניה. היא ניסתה לצרוח אבל לא יכלה, היא ניסתה לזוז אבל הייתה משותקת.

בריאן הרגיש שמשהו לא בסדר ודפק בדלת האמבטיה. כשג'יימי לא ענתה הוא פתח את הדלת ומצא את ג'יימי רועדת ובוכה על הרצפה מתחת לזרם המים. הוא תפס מגבת, סגר את זרם המים וכיסה אותה, מרים את פניה ומכריח אותה להסתכל עליו.

"ג'יימי, הכל בסדר. את בבית, אף אחד לא יכול לפגוע בך כאן. אני יכול לחבק אותך?" בריאן שאל וחיכה לתשובתה.

"אל תיגע בי... אל תיגע בי..." היא לחשה בהיסטריה. בריאן היה צריך לאסוף את כל כח הרצון שלו בשביל לא לתפוס אותה ולעטוף אותה חזק, להגן עליה בגופו.

"אני לא הולך לגעת בך," הוא הרים את ידיו באוויר, "הכל יהיה בסדר. בואי תקומי עכשיו ואני אביא לך בגדים בסדר?" הוא שאל והיא הנהנה. היא קמה והתיישבה על הספסל הקטן בפינה, ממשיכה לרעוד.

"חכי כאן." ציווה ויצא מהחדר. הוא אסף חולצה ומכנס טריקו מהתיק שלה ומצא זוג תחתונים וחזר לחדר האמבטיה.

"תודה." ג'יימי אמרה ולא הביטה בו. היא הרגישה כל כך מושפלת.

"אין על מה." הוא אמר ויצא מהחדר.

ג'יימי התלבשה באיטיות ויבשה את שיערה. היא יצאה מהאמבטיה ונשכבה במיטה, מרגישה את עיניה נעצמות תוך דקות ספורות.

בשנייה שפקחה ג'יימי את עיניה היא קלטה שבריאן לא במיטה. היא לא ידעה למה זה לא הקל עליה, הרי היא זאת שלא יכלה להתמודד עם המגע שלו, עם כל מגע.

היא קמה ונזכרה בהתקף ההיסטריה שפקד אותה קודם לכן. היא הרגישה כל כך מושפלת אבל בעיקר חרדה לעצם הרעיון שבריאן היה עד לזה. מה הוא חשב לעצמו שהסכים שתגור אצלו? מה היא חשבה לעצמה שלא התנגדה?

היא קלטה תנועה מימינה וראתה את בריאן ישן על הספה בסלון. היא הלכה לכיוונו והתיישבה על ברכיה מולו.

"היי." היא ליטפה את מצחו בזהירות, מפחדת להילחץ מעצמה.

"היי." בריאן פקח את עיניו ולא זז.

"תעבור למיטה." היא לחשה וזזה ממנו. הוא קם בשתיקה ונכנס למיטה, מתכסה ועוצם את עיניו בחזרה.

ג'יימי התיישבה על הספה והרגישה את החום שהשאיר גופו של בריאן על העור הבדרך כלל קר של המושב. היא ליטפה את הכרית שעליה היה מונח ראשה והרגישה דמעות עולות בעיניה.

"אל תבכי." היא שמעה אותו לוחש והרגישה את ליבה פועם במהירות.

"אני לא בוכה." היא מיהרה להכחיש אבל כל מי שהיה שומע אותה היה יודע שזהו שקר.

"מי שזה לא היה שעשה לך את זה לא שווה את הבכי שלך ג'יימי. אני מבטיח לנקום בו בשמך." הוא המשיך ללחוש וג'יימי הרגישה חום עובר בכל גופה בפעם הראשונה מאז התעוררה בבית החולים.

"אני לא בוכה בגלל זה. לא רק." לחשה לאחר כמה דקות של שתיקה.

"אז למה?" הוא שאל. ג'יימי לא הבינה למה הם לוחשים אבל הרגישה יותר בטוחה ככה, כאילו זה לא באמת קורה.

"כי אני מפחדת." היא לחשה ושמעה את בריאן קם מהמיטה ותוך שניות ספורות הוא התיישב לידה, מספיק רחוק בשביל לא להבהיל אותה ומספיק קרוב בשביל שתוכל לראות כל סנטימטר בפניו.

"ממה את מפחדת?" הוא המשיך ללחוש.

"שאתה לא תרצה אותי יותר, שאני לא אוכל להיות איתך, שאני לא אוכל להיות בקשר פיזי נורמלי עם מישהו." ג'יימי לחשה את זה כל כך חלש שאם בריאן לא היה קרוב אליה הוא לא היה שומע את זה.

"זה בחיים לא יקרה." הוא אמר ובזהירות, לאט לאט, התקרב אליה. תחילה הוא שם את כף ידו על כף ידה וחיכה עד שנשימתה תסתדר, לאחר מכן העלה את היד וליפף אותה סביב כתפה ומשך אותה קרוב אליו. הוא לא נגע בה, רק חיכה שהיא תאשר וכאשר גופה נרפה הוא נשען אחורה ונשכב על הספה כשג'יימי חצי עליו, ראשה על חזהו וידו סביב כתפה.

הוא לא הבין איך ג'יימי הצליחה לגעת בו במקומות שמעולם לא נגעו בו, במקומות שמעולם לא רצה שיגעו בהם.

כעבור כמה דקות בריאן הרגיש את נשמותיה של ג'יימי נרגעות והבין כי נרדמה. הוא עצם את עיניו ונרדם גם הוא.

טוב, אז הנה עוד פרק.

אני נכנסת לעוד חודש עמוס מאד ואחר כך אני עוד הולכת להעלם לכם לחודשיים (אני אסביר לכם כשהכל יהיה סגור) אז פרק לא יהיה בקרוב. אני מאד מאד מקווה לסיים לכתוב את הסיפור לפני החודשיים של ההעלמות ולתת למישהו להעלות את זה במקומיץ מקסימום תראו בזה פגרת קיץ כמו בטלוויזיה P:

מישהו הולך לדפשמוד?

בבקשה בבקשה בבקשה תראו סימני חיים.

אוהבת,

רוני.