לא דיברנו עוד על אהבה

לקח זמן אבל הנה הוא עלה.

הוא קצת ארוך, פיצוי על הזמן שחיכיתן,

תהנו

פרק 5

ישבתי על המיטה מול הארון, מתלבטת מה אוכל ללבוש. המגבת שכיסתה את גופי הייתה רטובה ונטפתי מים על המיטה.

אף אחת מהשמלות הקצרות שלי התאימו. גם לא החצאיות. פתאום שום דבר לא נראה לי מתאים לצאת איתו לדייט. ישבתי מול הארון אולי 20 דקות. 

בחיים לא הרגשתי חוסר ביטחון באיך שאני נראית. אף פעם לא היה לי ספק אם אראה טוב בשמלה הירוקה או הסגולה או השחורה. מעולם לא התרגשתי ככה ורציתי שהכול יהיה כל כך מושלם. 

עם טל זה לא משנה מה אלבש- כי גם ככה תוך כמה דקות זה יהיה זרוק על הרצפה, אבל עם נדב... זה אחרת. אני צריכה להיראות טוב, לעשות רושם טוב לא כדי להכניס אותו למיטה- כי בזה לא תהיה לי בעיה. עכשיו צריך להשקיע יותר מבכל פעם אחרת. 

אני רוצה שיסתכל עליי ושהלסת תיפול לו, שהוא לא יזהה את דני שמתפרעת ומשתגעת במסיבה, שמוכרת את עצמה בזול. אני רוצה שאני אמשוך אותו כל כך עד שלא משנה האופי שלי, לא משנה מה יש בתוכ-

"דני אנחנו הולכים לבי-" מאיה פתחה את הדלת בפרעות כשבן עומד מאחוריה. היא אפילו לא הספיקה להשלים את המשפט כשעיניה בהו בגופי החשוף. 

דווקא כשהתרוממתי לארון ועזבתי את המגבת שעטפה אותי, בתקווה שמצאתי משהו מספיק טוב לדייט היום, החליטה לפתוח את הדלת. 

"את לא מסוגלת לדפוק בדלת?!" צעקתי עליה. היא טרקה את הדלת, מקווה שבן לא הספיק לראות שום דבר. על גופי נחו תחתוני חוטיני קטנים ומזעריים שלא כיסו כלום.

הייתי בלחץ של זמן. נדב אמור לאסוף אותי עוד חצי שעה ואני עדיין לא לבושה, השיער שלי רטוב ואני בספק אם אספיק להתאפר.

"אנחנו הולכים לבית קפה עם אמא ואבא, את רוצה לבוא?" מאיה פתחה את הדלת מעט והסתכלה עלי מהחריץ הקטן. הסתתרתי בין הדלתות של הארון, עדיין מתלבטת מה ללבוש.

"אני יוצאת." 

היא סגרה אחריה את הדלת. 

אני שונאת לצאת עם המשפחה שלי לבתי קפה. הם מסוגלים לשבת שעות ולדבר ואז דופקים לי את הערב. 

היום לא אכפת לי שאני לא יוצאת למסיבה. לא מזיז לי שיום שישי היום ואני אלך לישון יחסית מוקדם, לא בשעות אליהן אני רגילה ללכת לישון בסופי שבוע.

הפלאפון שלי צלצל מהמיטה. ידעתי שזאת ירדן. יש לה את הטיימינג הכי מחורבן להתקשר אלי. כל פעם. 

"את לא מבינה!!!" צעקה לי לתוך הפלאפון. דווקא עכשיו, כשאני הכי לחוצה, ערומה ועסוקה במחשבות ירדן מתקשרת לספר לי רכילות. הדבר האחרון שמעניין אותי עכ-

"הבלונדיני מהמסיבה?" נכנסה למחשבותיי. כשהזכירה את המסיבה, אותה מסיבה שהכרתי את נדב, נזכרתי שלגמרי שכחתי לספר לה על הדייט שלי היום בערב. במחשבה שנייה אולי כדאי להשאיר את העניין הזה על אש נמוכה, לכל מקרה של מזל רע. אני באמת רוצה שזה יצליח עם נדב ולא סתם. אולי עדיף שזה קודם יהיה רציני לפני שאני רצה לספר לכל העולם ואישתו.

"נו?" שאלתי בחוסר התעניינות וחזרתי להסתכל על הארון שלי בחוסר אונים. הלוואי שמישהו יבוא ויפתור לי כבר את בעיית הבגדים שיש לי עכשיו על הראש. 

"הוא בן דוד של ניצן!" אמרה בשיא ההתלהבות. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר אחר חוץ ממה ללבוש כדי למשוך את תשומת הלב מנדב. 

"נחמד," סיננתי בקלילות. באמת שזה הדבר שהכי פחות עניין אותי כרגע. 

"דני מה יש לך?" לשאלה הזאת הצטרף הטון החשדני של ירדן וידעתי באותן שניות שאני לא אצליח לחמוק ממנה. הברירה היחידה שיש לי היא לספר לה ולשמוע את הצרחה המאושרת שלה שלא איחרה לבוא.

"דיייייי!" 

"ירדן, אף פעם לא הרגשתי ככה לגבי מישהו," חייכתי לעצמי, חצי מאושרת, חצי משחקת-אותה- אדישה, מנסה לשמור על קור רוח. 

"מה זה ככה?"

"לא יודעת... את מכירה אותי. את יודעת ששום דבר לא מעניין אותי-"

"נכון," הסכימה איתי כשהיא קוטעת אותי תוך כדי.

"והוא... אני כבר מתה לשבת איתו, להכיר אותו. לא בא לי למהר להיות איתו. בא לי לשמור על פרופיל נמוך לגביו." ירדן יודעת כמה שזה דבר לא רגיל אצלי. שאין מצב שאני אדלק על מישהו, בטח לא כל כך מהר. 

"דני די נו," אמרה בחוסר אמון. 

"מה די? אני רצינית."

"דני... אני ממש שמחה לשמוע אותך ככה, אבל אני מכירה אותך."

"ירדן, נשבעת לך שאני לא מכירה את עצמי עכשיו," חייכתי חיוך ענקי. חיוך בטוח בעצמו. 

החלטתי לשמור על צניעות, לשם שינוי. רק היום. לא רוצה לחשוף יותר מידי על הדייט הראשון. אני רוצה להתחיל עם נדב מההתחלה. לא למהר מידי. להשאיר טעם של עוד...

מצד שני לא רציתי להראות מתאמצת ומתרגשת. אומנם דייט ראשון שלי אבל אין שום סיבה שהוא יראה את זה עליי. 

החלטתי על סקיני כהה שיושב עלי מושלם, כאילו נתפר במיוחד בשבילי. הוא הג'ינס הכי מחמיא בעולם ומבליט לי את התחת בצורה מדהימה. הוספתי לו גופיית משי בצבע כחול עמוק ושרשרת זהב שמושכת את העין. סיימתי באיפור עדין ונעלי עקב קטנות בצבע ניוד עם פתח באצבעות.

'אני בחוץ' נדב סימס לי בשעה שייבשתי את השיער עם הפן. השיער שלי חלק לכן לא דאגתי מזה שהוא מעט רטוב. לקחתי בלייזר בצבע תואם לנעליים, קלאץ' כהה, הזלפתי את הבושם שאני שומרת לאירועים מיוחדים ויצאתי החוצה.

"אתם עדיין פה?" שאלתי את ההורים שישבו בסלון עם בן. 

"מחכים לגברת," אבא הסתכל עלי במבט מיואש. 

בן שסובב את ראשו אלי קרץ לי בחיוך.

"לאן את יוצאת יפיפה?" אמא שאלה אותי כשנכנסתי למטבח לחפש את סוכריות המנטה של אבא.

"לשבת עם ידיד. אני לא אחזור מאוחר." מצאתי את הקופסא בארון הממתקים. לקחתי סוכריה אחת, דוחפת אותה על לשוני ומתקרבת לדלת. 

"אז ככה קוראים לזה היום..." אבא סינן ואמא צחקה. פתחתי את הדלת ויצאתי. 

הלב שלי התחיל לדפוק בעוצמה. התרגשתי בטירוף.

כל כך רציתי שזה יעבוד ויצליח שפעלתי לפי כל האמונות הטפלות שקיימות- יציאה ברגל ימין, שילוב אצבעות בהתחננות שהכול יעבוד כמו שצריך. 

פתחתי את שער הבית תוך כדי שאני מנופפת בשערי. הוא יצא מהמכונית השחורה והתקדם לכיווני כשחיוך מטורף פרוס על פניו. 

הלב שלי דפק מהר יותר. 

המכנס שלבש, הטישירט המגניבה והשיער החצי מבולגן- חצי מסודר שלו עשו לי את זה. כל פעם הוא נראה יותר טוב. זה מדהים. 

"את נראית... ואוו," חייך אלי והתקרב לתת לי נשיקה על הלחי.

"תודה," החזרתי חיוך, נבוכה ואדומה. 

אני לא יודעת מה כל כך מיוחד בו שגורם לי להרגיש שונה, להתנהג שונה. להיות מישהי אחרת- נבוכה, רגשנית ומתלהבת. בדרך כלל אני אחת שזורקת זין על הכול, לא לוקחת ללב ולא מתרגשת משום דבר. זה מרגיש מוזר להיות ככה.

נכנסנו לאוטו ונדב התחיל בנסיעה. בהתחלה היה קצת מביך. לא ידענו מה להגיד. פתאום לא מצאתי את המילים, דבר שהרגיש לא מוכר ומוזר. ממתי קשה לי להתחיל שיחה עם בחור? ממתי אני כזאת חסרת ביטחון?

- "פחדתי שתבריזי לי." הוא הסתכל עלי בחיוך מתוק כשיד אחת על ההגה ואילו השנייה על  החלון. "חשבתי שתתחרטי," המשיך. המבט שלו היה תקוע עכשיו בכביש. ירדו כמה טיפות שסימלו את סופו של החורף. חורף נוסף שהייתי לבד. בלי חבר מתחת לפוך, מישהו לרוץ איתו לתפוס מחסה מהגשם או האחד שיביא לי את המעיל שלו כדי שלא אירטב. 

נדב היה הדמות הכי קרובה לפנטזיות שלי. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא הוריד את המעיל בשבילי. מה שאף אחד מעולם לא עשה לפניו. מבלי להכיר אותו ההשפעה שלו עליי הייתה עצומה. הוא מה שכולם לא. הוא גורם לי להרגיש את ההתלהבות, מה שטל, לדוגמא, אף פעם לא מצליח. לא משנה עם כמה בנים הייתי במסיבות, לא משנה מכמה בנים התלהבתי והפכתי אותם למטרה, אף פעם לא הצלחתי להרגיש ככה. התחלתי לחבב את ההרגשה הזאת. סוף סוף אני לא הביצ'ית המגעילה והנצלנית. סוף סוף אני לא זאת עם הביטחון העצמי הגבוה שמצליחה בשניות לגרום לבחור להידלק. סוף סוף לא אני בעמדת כוח. עכשיו אני הולכת אחרי מישהו אחר. והמישהו הזה הוא נדב.

הבושם שלו מילא את חלל הרכב והגיע לאפי. ריח מתקתק של בושם בשילוב של סבון וסיגריה שעישן בטח לפני שאסף אותי. בדרך כלל אני שונאת את הריח של הסיגריות אבל הפעם זה היה מתוק. הסנפתי את הריח שלו, מנסה להתקרב אליו מבלי שישים לב רק כדי להריח ריח חזק יותר. זה שבה אותי. אין דבר שאני יותר אוהבת מריח טוב של בנים. 

היו לו זיפים קטנטנים שלא יספיקו לצמוח עוד כיוון שמחר בערב הוא כבר מתגלח לקראת יום ראשון שהוא חוזר חזרה לצבא. 

הדבר היחיד שמצליח לבאס אותי עכשיו זה שאם משהו רציני באמת יקרה בנינו זה יהיה משבת- לשבת. במשך השבוע הוא נמצא בצבא ובקושי נוכל להיפגש. ושלא נדבר על השבתות שהוא יסגור...

הוא החנה במין חנייה לא מוגדרת שכזו- מין שטח בבנייה עם חולות והמון בורות אבל היו שם מספיק מכוניות שחנו, כך שהוא הרגיש בטוח לחנות שם. 

ידעתי שנלך לבית קפה או משהו בסגנון, כי כששאל אותי בצהריים אם יש מקום שאני רוצה ללכת אליו, או סרט מסוים שכבר כמה ימים בא לראות, אמרתי שלא ושנשב במקום שנוכל לדבר בו. 

"בהתחלה חשבתי לשבת בפאב, אבל את קטנה." הוא התקרב אלי לאחר שנעל את האוטו. עמדנו מול בית קפה קטן ואינטימי. 

כשהתיישבנו הוא חייך אלי בחיוך המתוק שלו ונתן לי להרגיש הכי בנוח לידו. 

הזמנו שנינו קפה וקרואסון.  אני שוקולד והוא חמאה. 

- "אחרי הימים האחרונים, עשית את לי את השבוע." הוא הסתכל עלי בחיוך מתוק ומובך. שנינו לא ידענו איך לפתוח את השיחה בנינו. 

לא ידעתי מה לענות לו על זה. רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה. שוב פעם ההרגשה הלא מוכרת, הזרה הזאת. אני כל כך חלשה מולו.

- "מה קרה?" זרקתי את המשפט היחידי שעלה לי לראש באותו רגע.

- "רבתי עם החבר הכי טוב שלי בחדר ואם זה לא מספיק המפקד שלי רצה להשאיר אותי ל-21 השבוע."

- "בקטנה... ביום ראשון כשתחזור לצבא זה יסתדר ביניכם. אני בטוחה," חייכתי אליו חיוך מרגיע והוא החזיר לי את אחד מהחיוכים המתנשאים ביותר שפגשתי. 

- "את קטנה, את לא מבינה בכלל מה זה. אני מכיר את הבנאדם מהטירונות, מהיום הראשון שהתגייסתי. הייתי שם בשבילו כל פעם שהיה קצת קשה, ותאמיני לי, עברנו המון. ארבעה חודשים של מוות! מסע כומתה שהיה הדבר הנורא ביותר שעברתי! והוא היה שם. תמיד. זה מעבר לחבר טוב, מעבר לאח. זה משהו שאני לא יכול להסביר לך בכלל..."

- "למה רבתם?"

- "על כלום, סתם שטויות." הוא פתאום הסתגר כל כך בפניי, כאילו נזכר שהוא מדבר עם ילדה בת 17 שבקושי עברה משהו בחיים שלה. עכשיו הוא הבין שמה הטעם בכלל לצאת עם מישהי שלא מבינה מה עובר עליו.

- "נו?" התעקשתי. עצבן אותי. רציתי להוכיח לו שלמרות מה שהוא חושב, אני כן יכולה להיות אוזן קשבת בשבילו, גם אם אני קטנה ממנו בשנתיים כמעט.

- "הוא לא הרגיש טוב ונשאר ב-ב'תים. את יודעת מה זה?"

- "שנשארים בבסיס או משהו כזה, לא?" ניסיתי לשחק אותה מבינה. נזכרתי שפעם אמא אמרה על זה משהו לאבא לגבי אחד מבני הדודים שלי. וחוץ מזה, אני לא חיה בבועה.

- "כן, משהו כזה," גיחך. "רציתי לעזור לו, את יודעת- לא מרגיש טוב אז הבאתי לו אוכל שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה או שאני אביא לו דברים, והוא התעצבן ויצא עליי כמו איזה חמור." שמעתי בקול שלו את הפגיעה. תכלס, גם אני הייתי נפגעת. הכוונות שלו היה טובות. 

מעניין מי זה החבר הזה...

המשכנו לדבר על ענייני צבא, משפחה... שמעתי עוד הרבה סיפורים על רוני, או רון- שמו האמתי, החבר הטוב של נדב מהצבא, על האבא של נדב שעזב את משפחתו- נדב ואמו, כשנדב היה רק בן 3. סיפרתי לו על ההורים שלי, על אחותי התאומה, על ירדן, אבל על טל, כמובן, לא הוצאתי מילה.

זה עוד לא הזמן להתחיל לפתוח את הנושא הזה בפני נדב. אני לא רוצה שיכיר אותי בתור השרמוטה שנותנת לכל מי שקצת מתאמץ. 

נושאי השיחה שלנו התפתחו מסיפורים שמזכירים סיפורים אחרים שמזכירים סיפורים אחרים וזה היה נחמד שהשיחה לגמרי זרמה ולא נתקעה. זה לא הגיע למצב שאני יושבת ואני מסתכלת עליו מבלי להקשיב לו ורק מתחננת שנחזור כבר הביתה. הוא לא דיבר יותר מידי, לא העלה נושאים מטומטמים לשיחה ובאמת היה פתוח איתי עד כמה שאפשר בדייט ראשון. לא ציפיתי שיספר לי על המשפחה שלו, על אבא שלו או על העבר שלו אבל זה היה ממש נחמד לראות שהוא מרגיש מספיק בנוח לספר לי את הדברים האישיים שעוברים עליו. הרגשתי ממש טוב. השיחה לא זרמה לכיוונים לא מעניינים או לכיוונים שאני לא רוצה. הוא לא שאל אותי על קשרים שהיו לי בעבר, בנים שהייתי איתם או אם אני בתולה. זה לא עניין אותו בכלל. 

"את מתחרטת שנתת לזה צ'אנס?" שאל כשנכנסנו לרחוב שלי . במשך השעתיים וחצי שהיינו ביחד הוא לא הפסיק להקסים אותי. בטוח שהוא ראה את זה עליי. לא הפסקתי לחייך לשנייה.

"לא," עניתי מחויכת. הוא החזיר לי חיוך. הוא מאלה שלא מפסיקים לחייך אף פעם, גם כשקשה. על אבא שלו הוא סיפור בחיוך שלא ירד לרגע. תהיתי אם זה חיוך אמיתי או סתם חיוך כדי להסתיר את הכאב...

כשעצרנו מחוץ לשער ביתי הוא יצא מהמכונית וליווה אותי לפתח הבית. במשך כל הדייט הזה הוא היה בדיוק מה שרציתי שיהיה- ג'נטלמן, נחמד ומתוק. אסף אותי מהבית, נתן לי להרגיש הכי בנוח לידו, התעקש לשלם, החזיר אותי הביתה ואפילו ליווה אותי לדלת הכניסה. יש יותר טוב מזה?  

"היה לי ממש כיף," אמרתי נבוכה כשאנחנו עומדים, מתקרבים לפרידה.

"אני שמח. והאמת שגם אני נהניתי," החזיר לי. הוא לקח את ידי והחזיק אותה. לא ידעתי מה הולך לקרות עכשיו.

עמדנו אחד מול השניה, לא יודעים מה הלאה. זה הזמן לנשיקה- נשיקה או סתם נשיקת לילה טוב? זה מוקדם מידי?

בדרך כלל אני יודעת מה אני רוצה. מה אני רוצה מעצמי ומה אני רוצה מהבחור. אבל איתו זה לא ככה. אני לא יודעת אם להזמין אותו להיכנס, אם לזרום איתו לנשיקה או לחכות לדייט הבא.

אני לא יודעת איך להתנהג ומה להגיד.

פניו התקרבו לשלי, היד הימנית שלו הונחה על גבי. הרגשתי את הנשימות שלו על פני. 

השפתיים שלו נגעו בלחי השמאלית שלי. הופתעתי. זה היה מתוק וטוב.

"לילה טוב," הסתכל עלי, שוב פעם בחיוך שלו. 

"לילה טוב." נכנסתי הביתה, הכי מוקסמת שאפשר.

הפשטתי את המכנס מעליי, זורקת אותו לפינה השמאלית בחדר. את החולצה והחזייה השלכתי מיד אחר כך. הפרפרים בבטן לא עזבו אותי. הלסת שלי התחילה לכאוב מהחיוך המטורף שהיה על פני ולא היה מוכן לרדת. רציתי לשים מוזיקה בקולי קולות ולרקוד. לקפוץ כמו שבחיים לא קפצתי, באף מסיבה.

מסתבר שכל האמונות הטפלות כן עזרו לי בסוף.

מתה לשמוע כבר מה אתן חושבות...