פרק 14
מבלי רצון או חשיבה הקשתי את מספרו והנחתי את הפלאפון ליד האוזן, צלצול הטלפון הושמע באוזני, ולאחר כמה שניות שהוא לא ענה החלטתי לנתק,בשניה שכמעט עשיתי את זה, הוא ענה.
"הלו..” אותו קול מוכר ענה לי, לא יכלתי להוציא מילה מהפה.
"הלו?”הוא אמר שוב.
החלטתי להתעשת קצת על עצמי ולענות לו, ולא לא לדבר, אחרת הוא ינתק לי.
באתי להגיד מילה ובשניה שפתחתי את הפה הוא אמר:”דני?”
"איך ידעת?” אמרתי בגרון חנוק, לא ידעתי עם אני הסיבה לכך שהוא עזב, אבל ידעתי שיש לי חלק בזה, חלק מאוד מאוד גדול מזה.
"ידעתי..” הוא מלמל
"אז.. אפשר לדעת למה?, למה עזבת?, אני אשמה בזה?”
שמעתי את קולו ואת נשימותיו מבעד לטלפון.
הייתה מין שתיקה מעיקה כזאת, שתיקה שממש אבל ממש לא אהבתי.
"את לא אשמה.” הוא מלמל
"אז?”
"זה קצת מסובך..”
לקחתי נשימה עמוקה "דבר איתי אני מתחננת.”
"פשוט, פשוט ש...
לא לא יכלתי יותר...”
"מה זאת אומרת?” קטעתי אותו.
"לא יכולתי..”
"מה לא יכולת דבר כבר!!!” צעקתי עליו מרוב לחץ, הייתי כל כך מסוקרנת לדעת למה...
"תני לי לדבר!!!” הוא צעק.
"אני פשוט לא יכולתי להשאר שם,
את מבינה מזה לראות את הדבר הכי יפה, הכי טוב הכי מדהים שאני מכיר, מסתובבת עם מישהו אחר מול העיניים שלי?..
את מבינה כמה אני סובל?
כל מה שקרה מהתחלה, היה רק בגלל שרציתי שתשימי לב אלי, שתראי.
את לא מבינה מה שאני מנסה להסביר לך כבר מליון שנה..”
"מה?” מלמלתי.
"שאני אוהב אותך"
וזהו המשפט הכל כך פשוט והכל כך קצר הזה, המשפט שנכנס לי ללב הכי חזק.
שלוש מילים, 12 אותיות, משפט קטןטן שקרע לי את הלב.
ולא ידעתי מה להגיב שניתקתי את הטלפון ופרצתי בבכי היסטרי, כמו שבחיים שלי לא בכיתי.
רצתי הביתה, בבכי היסטרי, נכנסתי לחדר שלי והסתגרתי בו, הייתי חייבת לדבר עם מישהו!!
התקשרתי למיה.
"הלו??” קולה נשמע מבעד לטלפון, קול עליז כזה.
"מיה?” אמרתי כולי מתייפחת.
"מה קרה יפה שלי?, את בוכה?”
"כן מיה את יכולה לבוא?, אני חייבת שתבואי.”
"טוב שתי דקות אני אצלך.” היא אמרה.
ניתקתי את הטלפון ונשכבתי על המיטה מחכה למיה שתבוא.
אחרי שתי דקות מיה הגיע, ופתחה את דלת החדר שלי,
אני באותו הזמן שכבתי על המיטה מביטה לתקרה ובוכה באמת בוכה.
היא חיבקה אותי, הנחתי את ראשי על כתפה ובכיתי.
"מה קרה יפה?”
"רוי... טלפון... עזב.... אוהב....” מלמלתי בשקט.
"מה?, דברי ברור. “ היא אמרה במהירות.
ולפני שהתחלתי לדבר היא הלכה והביאה לי מים.
"נו תתחילי.” היא אמרה אחרי ששתיתי את כל המים.
"היום רציתי לדבר עם רוי, ולהגיד לו תודה על מה שהוא עשה שהייתי בבית חולים וזה.”
"נו?”
"רגע תני לי לדבר.
והלכתי לדבר איתו והוא התנהג מוזר, עישן וזה, כאילו דברים שהכי לא מתאימים לו.”
"אוקיי.”
"אז הוא הלך, אז החלטתי אחרי בית הספר ללכת אליו לבדוק מה קורה.
ולא היה אף אחד בבית ואחרי שדפקתי בדלת איזה 10 דקות השכנה יצאה החוצה ואמרה לי
שהם עזבו לגבעתיים, ואני הייתי בשוק והלכתי לעץ שאני תמיד יושבת בו בפארק.”
"כן נו?”
"והתקשרתי אליו ודיברנו וזה ואז הוא אמר שהוא עזב בגלל שהוא לא יכל לראות אותי עם עומר.
והוא בסוף אמר שהוא אוהב אותי.”
"מה?”
"כן...”
"אני בשוק בהלם!!!! ומה עשית?”
"ניתקתי.”
אמרתי והשפלתי את מבטי מטה.
"מה? למה עשית את זה מה את סתומה? מטומטמת?”
"כן.. כל כך כן.”
"אז? מה את מרגישה?”
"כואב לי ועד יותר מזה יש לי בעיה יותר גדולה!!!”
"מה?”
משכתי באפי....
"אני חושבת שאני אוהבת אותו.”
פרק 13
היה לי איחור ענקי כי יש לי בעיה במחשב אז הפרק קצר כי הוא כל שניה נמחק.
פרק ארוך השבוע...
"עומר.. תקשיב,”
"מה?”
היינו בחצר בית הספר האחורית.
"אני מרגישה ש..”
"ממממ?” שאל וליטף את שיערי, ישבתי בין רגליו.
"אני חייבת לדבר עם רוי, להגיד לו תודה וזה... ולא רציתי שתגלה ממישהו אחר ואמממ תכעס..”
הוא חייך..
"מה?” אמרתי מבויישת.
"כלום את כל כך... טובה. את באמת לא רוצה לפגוע בי.”
הוא חייך שוב את חיוכו המהמם.
חייכתי בחזרה.
"טוב אני יעזוב אותך.”
"כבר?” אמר בקול מתחנן ונישק את שפתי בנשיקה כל כך מתוקה ונעימה.
"כן.” אמרתי וקמתי , התהלכתי לכיוון החצר הקידמית איפה שרוי יושב.
הסתכלתי סבי טוב טוב עד שקלטתי אותו.
שערו היה מבולגן, והוא לבש מכנס קצר בצבע חום בהיר וחולצה שחורה
הוא ישב על הספסל ועישן סיגריה, אוי כל כך לא מתאים לו.
הוא ישב לבד מבודד פניו במין הבעה רצינית כאילו הוא חושב על משהו.
התקרבתי אליו בשקט, קצת היה לי קשה.
"רוי?” אמרתי.
"מממ...”הוא מלמל ואפילו לא הביט לכיווני,בידו הייתה סיגריה חדשה שבאותו רגע הוא הדליק אחרי הקודמת שהוא גמר, ואפילו הוא לא הרים את הראש שהתקרבתי אליו.
"אני יכולה לדבר איתך?”
"מהר טוב?” הוא אמר והגניב מבט קטן אלי, זה רק נדמה לי או שבמבט שלו היה קצת כעס, הוא באמת לא הביט לכיווני אפילו לא לרגע.
הייתי מופתעת מהתשובה הזאת.
"אממ רציתי להגיד לך תודה, על אותו יום בבית החולים, שהייתה שם איתי וזה..”
"בסדר.” הוא מלמל.
"טוב אז, ביי.” הוא המשיך וקם והלך.
הבנתי שהשיחה שלנו לא באמת נגמרה, אז חזרתי לעומר מבט מוזר היה על פני.
"מה מה קרה?” הוא שאל לאחר שהנחתי את ראשי על רגליו.
"כלום.” אמרתי בשקט.
"אז... למה את ככה?”
"סתם... הוא היה מממ מוזר.” אמרתי ומיד שסיימתי את המשפט היה צלצול.
בשאר היום לא ראיתי יותר את רוי.
כל השיעורים עברו מאוד לעט והכל שיעמם אותי ידעתי שזה לא נגמר ושאני חייבת להבין מה קרה איתו, ולמה הוא כל כך לא רוצה לדבר איתי.
הלכתי הביתה.
עומר ליווה אותי הביתה.
ובדיוק שהוא הסתובב ובלי שהוא ראה פניתי לפניה של הבית של רוי.
התהלכתי לשם ודפקתי בדלת.
אחרי איזה 10 דקות שעמדתי בחוץ ואף אחד לא ענה השכנה ממול יצאה החוצה.
"את מי את מחפשת?” היא שאלה
"את רוי, רוי הראל.”
"הבן של השכנים?”
"כן.”מלמלתי.
"הם עזבו היום מה לא אמרו לך?”
"מה זאת אומרת עזבו?”
"כן אמא שלו חברה שלי והיא סיפרה לי שהוא לא רצה להישאר פה, ולמרות שהוא מצליח בהכל וזה אז המשפחה עברה, הם עברו לגיבעתיים.”
הייתי בשוק, כאילו ממש בשוק. למה הם עברו? מה כל כך לא טוב לו פה?
זה מה שחשבתי למרות שבתוך תוכי ידעתי עד כמה אני אשמה בזה.
לפני שהגעתי הוא היה הכי מקובל היו לו מלא חברים, ואני פגעתי בו קצת יותר ממה שהייתי צריכה לעשות, ואני מרגישה כל כך חרא עם עצמי.
מלמלתי לה בשקט תודה והלכתי משם, לפארק התיישבתי שם ולא ידעתי מה לעשות, באמת שלא.
מבלי רצון או חשיבה הקשתי את מספרו והנחתי את הפלאפון ליד האוזן, צלצול הטלפון הושמע באוזני, ולאחר כמה שניות שהוא לא ענה החלטתי לנתק,בשניה שכמעט עשיתי את זה, הוא ענה.
תגיבו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: