צעקות. ריבים. אכזבה. כעס. שנאה. מכות. זאת הייתה השגרה היום יומית בבית משפחת סנייפ.

טוביאיאס היה איש היי-טק ששנא בעל מזג רוח רע. הוא ירק על העבודות שבנו הביא הביתה- גם אם קיבל ציון עובר, ושובר כלים בבית כי התחשק לו. לעיתים קרובות היה מכה את איילין- אשתו, ובנו, שהסתתרו מפניו, וגם זה בקושי. איילין הייתה עקרת בית צנועה, שהזדווגה עם האדם הלא נכון. היא האמינה שטוביאיאס ישתנה לאדם שהיה לפני שהם התחתנו, ולכן לא פנתה למשטרה. אך את סודה הגדול בעלה לא ידע.

היא הייתה מכשפה.

את סודה היא גילתה רק לסוורוס, בנה שהיא כל כך אהבה, וניסתה לגונן עליו מכל רע. אף אחד לא אהב את סוורוס, וגם לא היה לו חברים. כולם צחקו על בגדיו הבלויים שאף אחד לא טרח לכבס; על הכתמים הסגולים והכחולים שהופיעו על גופו כל יום; על שערו השמנוני שרק פעם בחודש היה זוכה לחפוף את השיער, או בכלל להתקלח- אם אביו לא היה רואה.

There is a place I go to when I sad

 This is a place in the interim I have never seen

סוורוס היה כל כך שמח כשקיבל את המכתב מהוגוורטס, שעליו סיפרה לו אמו כשהיו יושבים במרתף, מתגוננים מטוביאיאס. היא הייתה מראה לו תמונות של אביו, בימים טובים הרבה יותר. למרות שהיא ראתה בו את גבר החלומות שלה, בנה ראה בו רק איש משועמם ולא יותר מזה.  כדי להסביר לאביו לאן הוא הולך, הוא ואימו סיפרו לו שהוא התקבל לבית ספר למחוננים. וזה היה קל לשכנע אותו ללכת לשם.

"לא איכפת לי, רק ששק הזוהמה הזה יסתלק מכאן!" הוא אמר בקול עבה, חזק וברור והביט בעיניו של בנו שלא העלו בו שום רגש. הוא רק חייך חיוך שניסה להסתיר.

כנראה שהוא כבר יודע שהוא חתיכת לוזר.

קול נפץ נשמע מבית משפחת סנייפ. קול של שבירת השמחה. רק אמו גוננה עליו. היחידה שסוורוס ידע שהיא אוהבת אותו.

Invented it to feel love for me

This place I'm going to

 When I am sad

מחשבותיו נדדו שוב ללילי אוואנס.

הילדה שהוא אהב בכל ליבו. הילדה שהסכימה לדבר איתו. הילדה ששיחקה איתו. הילדה ששמעה את רגשותיו, הילדה שיכל לדבר על ליבה. הוא לא סיפר עליה לאף אחד, גם לא לאימו. היא הייתה הסוד הקטן שלו, המקום שבו הוא הולך כשהוא עצוב.

And if you go ... I also go

 And if you are not ... I am also not in

"סלית'רין!" הכריזה מצנפת המיון.

סוורוס סנייפ פסע לכיוון השולחן המתנשא של סלית'רין. הלוואי שהוא לא היה ממוין לשם.

הוא הציץ בפניה של לילי, שנראו מאוכזבים מעט. היא צודקת. הוא הולך בדרכי אביו. זה לא טוב בכלל.

הוא ידע שחייו הולכים להיהרס.

אבל הוא לא ידע שחייו יכולים להשתנות ברגע שידע שרק הוא יוכל לקבוע את זה.

והינה לילי אוואנס, ממוינת לבית גריפינדור, הבית של הטובים והאמיצים, מחייכת באושר, ולא מסתכלת לשנייה על סוורוס סנייפ. הילד הנטוש, השנוא. הילד שבכה כל לילה, הילד ששנא את עצמו, על טיפשותו, את אימו, שחשבה שאביו יכול להשתנות, את אביו האלים והמטורף, את לילי שלא שמה לב אליו יותר, את הילדים מבית הספר הקודם שלא טרחו להכיר אותו לעומק. את ג'יימס פוטר והחבורה המטופשת שלו, שרק מתנכלת אליו. שנא את כולם, את כל העולם.

And not anything important, do not benefit anything,

not worth anything, Without Your Love

הוא כבר לא יכל להסתכל עליה, מבלה עם כל חברותיה החדשות, צוחקת איתן. הוא קינא בה כל כך, קינא בה שיש לה חברות. שיש לה מחזר.

ג'יימס פוטר השחצן הזה.

היא התחילה להיעלם לו כמעט לגמרי, ופתחה בתירוצים כשהתחיל לשוחח איתה, אפילו על הדבר הכי שוליים בעולם. היא כבר לא הייתה אותה לילי שהוא הכיר.

Anywhere with the end of which I Nabdt

 I wanted to stop and did not find without you

"בוצדמית."

המילה ששינתה הכל. זה פשוט יצא.

הוא קינא בה כל כך, עד שהתחיל לשנוא אותה והראה לה שגם לו יש חברים. הוא התחיל להתקרב אל אנשים שלידם הרגיש גדול, חזק. בדיוק כמו אביו. וברגע שהאנשים האלה שיבחו אותו על המילה הזאת, הוא ידע שזה סימן רע. כמה שהוא התנצל, זה לא עזר.

היא שונאת אותו, וזה סופי.

And if you want to escape your voice,

 I always remember That there is a place where I got you

כלום לא נשאר. כלים שבורים, שולחן שבור, נשמה שבורה.

"אבא?"

בין ההריסות, ישב לו איש. איש מוזנח, שלא התקלח כבר כמה שנים, אכל עכברים, ובגדיו היו בלויים. כן, זה אביו האלים, הכועס שיושב לו שם. נער בן ארבע עשרה התקרב אל אביו, שגסס.

הוא ניסה לומר לו משהו, אבל זה לא יצא. כל מה שיצא היה רק:

"איפה אמא?"

האב שלח אגרוף חלוש לעבר פיסת זכוכית זעירה, שהיה נדמה שזה שק החבטות שלו. הוא הביט בבנו עם עיניו החדות. הוא לא יכל לראות שם נשמה.

"מתה." אמר באכזריות, וחיוך קטן עלה על פניו. סוורוס השתתק.

דברים כאלה כבר לא הכאיבו לו; הוא כבר התרגל.

"מתה כשהרבצתי לה," המשיך, בלי טיפה של רגישות. "ציפתה שאני אשתנה, הא?" סוורוס נשך את שפתיו. הוא שנא את אביו כל כך, אביו שמעולם לא אהב אותו.

"אתה מטורף."

חיוך התפשט על פניו של האב, חיוך של טירוף. סוורוס לא ידע אם אפשר כל כך לשנוא בן אדם.

"הגופה שלה במרתף, אם בא לך להסתכל."

בנו אפילו לא בזבז מבט על הבן אדם שהוא כל כך שנא. הוא פנה אל המדרגות.

"אתה לא אבא שלי!"

נשמע צחוק מטורף, ולאחר מכן שיעולים. הוא גסס, ולא היה איכפת לו. העיקר שיכאיב לבנו.

And if you go .. I also go

And if you are not .. I am also not in

"האם אתה, ג'יימס פוטר, לוקח את לילי אוואנס לאישה?"

יבבה נשמעה מאחורי בניין שהיה צמוד לשטח החתונה. כן, זה היה סוורוס סנייפ. החלש, העלוב, שלילי לא אהבה אותו. שהצטרף לאוכלי המוות מתוך חולשה, שאיבד תקווה. נשמע "כן" עליז ושובב. אותו ג'יימס פוטר מגעיל שהציק לו, התנכל לו. תמיד אותו משפט שהוא כבר אימץ, ששמע מכמה אנשים.

אף אחד לא אוהב אותך!

חתיכת שק זוהמה מטונף!

תראה למה הפכת, סו!

"האם את, לילי אוואנס, לוקחת את ג'יימס פוטר לבעל?"

"כן!" נשמע קולה האהוב כל כך של לילי. אותו קול שאמר לו שהוא שונא אותו, למרות שכל כך אהב אותו. סוורוס רק בכה, ובכה.

אין תקווה, הזכיר לעצמו.

"אם כך, אני מכריז עליהם כשותפים לכל החיים." הפעם סוורוס כבר צרח, אבל אף אחד לא שם לב. כולם היו מרוכזים בנשיקה, שהוא אפילו לא טרח לראות... לא רצה לראות... רק דמיין שזה הוא ששם, מתחת לחופה.

האיש שאף אחד לא אהב.

Nothing important thing is not helpful is not worth anything

 Nothing remains without your love

נו, נכון שזה מהמם? טוב, אני מודעת לעובדה שאני לא צנועה בכלל אבל תודו שזה היה מהמם ^___^

בפוסט הקודם היו 23 תגובות! איזה כיף לנו :) ולא, זה לא רמז ללכת ולהגיב