שנה.
לא ציפיתי לזה, ממש לא,
אבל עברה שנה.
הרבה זמן לא נכנסתי לכאן, כי מה לעשות- יש גם חיים אחרים
וידעתי שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי
אבל שנה? מי היה מאמין.
בפעם הקודמת שכתבתי הייתי בן אדם אחר לחלוטין.
לא ידעתי מה זה להתמודד, ומה זה להילחם
להילחם על דברים שהם לא ברורים מאליו
דברים שהם חשובים.
והיום אני יכולה בכנות לומר שאני יודעת. טוב, לפחות קצת.
זהו,
אין כבר תיכון, ואין יב', ואין את כל הנוחות הזאת
מעכשיו- אלו החיים
ואני אחיה אותם.
מי שתוהה, אני עדיין כותבת כמובן,
אבל לעצמי בעיקר.
כנראה שהתקופה פה נגמרה, כמו הרבה תקופות אחרות
אבל היה בי משהו שרצה לסכם, רצה לסגור מעגל
אז אותו מעגל, שנפתח לפני.. כמה? שש? שבע שנים?
אותו מעגל לאט לאט נסגר, בגלל שאת השיעורים שלי פה
למדתי.
אין דבר יותר טוב בעולם מלכתוב, אם הייתי יכולה הייתי אומרת לכולם
תכתבו! תוציאו! זו התרופה הכי טובה, ללא שום ספק.
אז תעשו את זה.
תפתחו בלוג, תכתבו יומן,
אפילו תכתבו בפתקים הקטנים שיש בטלפון
רק תכתבו. כל מה שעובר בראש, בלי מחסום.
רק תעשו את זה.
זה, חברים, השיעור הכי טוב שאני יכולה ללמד מכל השבע שנים שעברו
תכתבו.
ובלי שתשימו לב,
יעבור המון, המון זמן
והזמן הזה?
הוא התרופה להכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Not Going Anywhere.