כשמישהו אומר שמנה את מתה. כשמישהו מעיר לך על אוכל את מתה. כשמישהו מכריח אותך לאכול את מתה. כשאת אוכלת יותר מדי את מתה. כשאת אוכלת קצת מדי את קמה לתחיה ואז מתה. כשאת שותה קפה ומעשנת סיגריה בבוקר את מתה. כשמישהו שאת לא מכירה מספיק טוב מחבק אותך, את מתה. כשמישהו מתחיל איתך בצורה שהכי מורידה לך ממנו, את מתה. כשאת מודדת בגדים את מתה. כשאת מדברת עם אמא את מתה. כשאת מדברת עם אבא את מבינה שאת לא עומדת למות אבל אז את מתה. כשאת משקרת לשניהם את מתה. כשאת משקרת לעצמך את מתה. כשאת רועדת את מתה. כל יום בערב כשאת לוקחת את שני הכדורים בצבע הורוד-בית-חולים, את מתה בתקווה שזה מה שיגרום לך לחיות. כל לילה כשאת הולכת לישון את מתה בידיעה שתצטרכי לקום ולחיות מחר מחדש. כל פעם שלא עונים לך לטלפון את מתה. כל פעם שאת לוקחת משככי כאבים, כל פעם שכואב לך, מתכווץ לך, נתפס לך, את מתה. כל פעם שאומרים לך שאת יפה, מדהימה, מקסימה, מתוקה, חמודה, חכמה, נבונה, תאמיני או לא - את מתה. בכל פעם שנגמרת חגיגה ולפני השינה את מורידה את השרשרת, העגילים, הטבעת, הצמידים, האיפור, החולצה, הגופיה, החזיה, המכנס, והתחתונים, את מתה. בכל פעם שאת מסתכלת למ' בעיניים את מתה. כשימים ריקים עוברים מהר, את מתה. כשנועצים בך מבטים את מתה. כשאת קונה עוד קופסת סיגריות את מתה.
ואת לא מתה כי זה מזיק, כי זה מסוכן. את מתה כי חלק ממך הולך, חלק ממך נלקח, חלק קטנטן ממאגר האנרגיה של עצמך נעלם ומתפוגג אל תוך החלל הריק שבמקומות אחרים. את נותנת את עצמך למוכר בקיוסק, גבר באוטו, לאישה במעבר החציה, לאמא, לאבא, לשקרים, לאנשים שאוהבים אותך, לאנשים ששונאים אותך. את נותנת מעצמך לאביזרים שמקשטים אותך, לגרגירי הקפה, לחלב הסויה, למקלדת, למילים, לשירים בהמתנה, לגוף שלך, לזמן.
ומה נשאר לך לעצמך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
