"כן, אמא, אכלתי את הפסטה." החזקתי את הפלאפון בין האוזן לכתף, כדי להוציא את הכרטיסיה מתוך הכיס. עליתי אל האוטובוס והושטתי אותו לנהג.
"ואל תשכחי שמחר יש לך תור לרופא שיניים" אוקיי אמא, טוב, אוקיי אמא. ביי אמא. ניתקתי.
האוטובוס היה מלא אנשים, ואני מתפקידי תמיד הוא לבחון את כולם. בהתחשב בכך שאני יודעת את כל מסלול האוטובוס בעל פה, הרשיתי לעצמי אפילו לנחש מאיפה הם עלו ולחכות לראות איפה הם יורדים.
רק מאחורה היה מקום, התיישבתי ליד אישה זקנה ומקומטת, שמתחת לרגליה הנמוכות שכנו כמה שקיות שלא התעמקתי בהן, ולידה ועל חצי הברך השמאלית שלה, היתה מונחת עוד שקית. היא קראה באיזשהו ספר. השקיות נראו ישנות ובלויות, ולא כאילו היא ערכה קניות וחזרה מהקניון, ניסיתי לדפדף במוחי ולמצוא מספר אופציות למה שמאוכסן שם, אבל לא באמת ידעתי.
לא הסתכלתי עליה מתוך נימוס, הסתכלתי על אנשים בקידמת האוטובוס ובצדדים, והנהג לא החליט לשים שום ערוץ רדיו שינגן קצת מוזיקה או קולות רקע. השקט היה מעצבן, מתח בלתי מוסבר בין אנשים לא מוכרים. אחד מבוגר הביט על שעון היד הכסוף שלו והנהן לעצמו באנחה. אחת מקדימה לבשה חצאית בגזרה סופר-גבוהה שמגיעה לה עד החזיה ולא הפסיקה לדבר בטלפון, וכשהיא קמה כדי לרדת מן האוטובוס הצליחה לשלוח אלי מבט טיפה מרחם, ואני בתמורה החזרתי לה גם אחד. משמאלי ישבה מישהי שהגזימה עם האודם הורוד שלה, ולידה ישב מישהו שנראה אפתי לסביבה.
האוטובוס עצר והדלת נפתחה, נכנס חייל גבוה עם עינים ירוקות שנראה כאילו לא התעסק בדברים השוליים באוטובוס כמוני. הוא רק עמד עם תיק הקיטבג שלו ולא נראה כאילו התכוון לשבת. מאחורי היה איזה אחד ששם מוזיקה מזרחית וחשב שאף אחד לא ישמע, אבל כולנו שמענו. הוא עשה פוזות לעצמו דרך ההשתקפויות בחלונות. כשהסתובבתי הצלחתי רק להעיף מבט חד וקצר על היושבים בספסל האחורי הגדוש - אישה רוסיה שהתלבשה בצורה אלגנטית, עם מעיל שחור, מישהי שכנראה היתה חברה שלה, כי ההבעה שלה היתה נינוחה וטבעית, בחור ערבי שהיה מקובע במקומו, גבר שלבש בגדי עבודה ולא התגלח שבועיים בערך, ואחד שנרדם על החלון והראש שלו קפץ בקצב הדרך.
הצצתי בספר של הזקנה שישבה לידי, וזה לא היה ספר מלא תמלילים, אלא היו שם מילים שמוחי נטה לחשוב שזה ספר פסיכומטרי. היא לא העבירה עמוד כל הדרך אלא פשוט שקעה לתוך העמודים. הדבר נותר בגדר הבלתי-הגיוני ויש דברים שהספק בריא להם.
בתחנה ירד הילד ששמע מזרחית ועלו שתי חיילות במקרה מצאו להן זוג מקומות ישיבה צמודים שהתפנו. הן ישבו והתחילו לדבר ולדבר ולדבר ו ל...ד...ב...ר...והמוח שלי הרגיש כאילו הוא צורח החוצה מתוך מקום חסר האויר הזה.
צפצוף. שריקה. פיצוץ. עשן. שמעתי במעומעם את קולות הרחוב ואת קולות הצרחות שבקעו מכל עבר.
בבת אחת וחד-משמעית, לכולנו היה משהו במשותף. כל אחד עלה בתחנה אחרת, כל אחד מכיל סיפור אחר, כל אחד הולך למקום שונה, ומעטים האנשים באוטובוס שמחליפים מילה אחד עם השני. לכולנו ברגע אחד היה משהו משותף בזהות, וזה היה אותו הדבר שירכיב את זהותנו לעולם ועד ומחק אותה לגמרי.
כולנו נהרגנו בפיגוע האוטובוס בתל-אביב. כך אומר קריין החדשות למדינה שלמה.
ומדינה שלמה לא ידעה מי אנחנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
