והוא יושב שם עם הקרחת שלו, הנוצצת מהאור הלבן בחדר. והוא איש חינוך, הוא ממשיך, הוא שמע שקראו למורה שהיא בעצם דוקטור לאיזה-משהו בת זונה. אז הוא החליט שכל בני הנוער חסרי ערכים, חסרי חינוך, חסרי שאיפות סוציאליות. ואנחנו יושבים מולו, מקשיבים בשקט כמו אנשים מתורבתים אבל בפנים רותחים מזעם.
אדם בן 40, שהיה לפני 20 שנה ילד, לא יכול לראות את זה בצורת מבט סובייקטיבית ושייכת. הוא בא מן נקודת השיפוט התובענית, הוא מכליל את כולנו ואומר כמה שאנחנו לא בסדר. זה לא הנוער שהשתנה, זה הנוער שהתחלף, ככה היה בא לי לתקן אותו. לא קמנו כולנו בבוקר ואמרנו שבא לנו להרוס את העולם אז נתחיל לשתות ונהיה אלימים ונהיה מזלזלים. מישהו נתן לנו תחושה שאנחנו יכולים לעשות את זה, שהחוקים לא שווי-ערך מספיק. זה לא לגמרי שמרדנו נגד העולם, היה כבר דור קודם לפני כמה שנים שלימד אותנו את כל אלה. והיתה מערכת שלמה שסיפקה לנו תירוצים בלי סוף כדי להמשיך.
אז איך הוא לא הבין את זה? איך הוא לא יכול היה להביט לנו בעיניים הכועסות ולהבין שלא אנחנו המצאנו את הגלגל, שאנחנו גם קורבנות. שבעולם הזה המצב הוא שאו שאתה קורבן, או שאתה מקריב מישהו. איך אנחנו יכולים לחתום על מכתב שאומר שאנחנו מקריבים את עצמנו למדינה, כשהחברה במדינה שבורה ומפורקת בתוכה, נשברת בתוך כל אחד מאיתנו, איך אתה יכול להרגיש שאתה תורם לצה"ל, כשצה"ל בעצם עוטף את המדינה בהרגשת לוחמה ואלימות במקור הראשוני, כשהוא מגן עלינו מפני אויבים שגם הם קורבנות של המערכת שלהם, אבל שוכח מה נמצא בתוך מעטפת מדי הצבא והנשק, ובפנים מסתתר אדם, חבויה חברה שלמה שמרגישה שזה לא שווה לה.
הוא היה כל כך מורעל צבא בתוך-נפשו; מהדור ההוא שהקריב כל דבר אפשרי כדי להגן עלינו, כדי שנוכל לשבת בחדר ההוא ולעשות ישיבות כאלה - ואלה היו המילים שלו. לגמתי מן תה הקינמון בכוס הענקית שהיתה מונחת לידי, שהיה כבר קר, והתעצבנתי עוד יותר. לא ישבנו שם כדי שאחרים יוכלו להקריב את החיים שלהם בשבילנו, ישבנו שם כדי שאנשים ירגישו שאם הם מקריבים את החיים שלהם, זה כנראה לא יהיה לחינם.
אבל אני זוכרת מה אבא שלי כבר אמר לי, הוא אמר לי תירגעי, כשעברנו ליד שדרות, נהרגו כבר יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר במלחמות.
ומי אשם גם שם? אותם בני הנוער הבלתי-מחונכים וחסרי הערכים הסוציאלים. אנחנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
