המוזה שלי נפלאה. היא מגיעה כשהמוח שלי מצליח לתרגם מצבים ורגשות למשפטים מושלמים. כשהוא מצליח לראות מבעד לגלגלי העיניים ולהבין את נבכי נפש האדם שמולו.
המוזה שלי בוחרת מילים בקפידה, מקפידה על פסיקים כדי שתצליח לנשום, על רווחים כדי שתבין הכי טוב, ובוחרת מה להשמיט או מה להוסיף, אם צריך. כדי לתבל את זה בדיוק במידה הנכונה.
ואני חיה על המוזה הזאת, אני חיה כשהיא חיה, אני בן אדם טוב כשהיא טובה, אני מוכשרת כשהיא לידי. אבל כשהיא לא נמצאת אני כלום. אני מרגישה חסרת מעש, חסרת תמצית, חסרת מהות.
ואתם יודעים, מוזות יכולות לברוח מהרבה סיבות, ומזה אני מפחדת הכי הרבה. שהמוזה תלך יום אחד ולא תשוב עוד, ביום בו השמיים בהירים והעצים יותר פורחים מאי פעם, אז היא תלך. והכל יהיה אצלי נורא טכני בתוך המילים, אני אצליח לתאר מצבים כלפי חוץ ובצורה שטחית, כאילו אני לא נמצאת בתוכם, כאילו הסיפורים לא חיים, הם דועכים אל מול המילים הקטנות והאותיות המפוזרות ויוצרים שממה במקומות הריקים.
וכשהמוזה שלי תלך אני אהיה כלום, כי הרי לא מספיק כישרון, אלא צריך משהו שיגרום לך להבין באילו מהדברים אתה יכול להבחין במשמעות, באילו מהמקרים אתה יכול ליצור את העלילה, את ההבנה, ואיפה שאתה נמצא אתה יכול להשאיר את האמת שלך, דרך מה שאתה כותב.
וכשאני אפסיק לכתוב לא יהיה מי שיקשיב לי כמו שאני ארצה, כי כשקוראים את מה שאתה כותב כולם מקשיבים לך, כולם מבינים שזה מה שאתה, הם יוצרים דמות דמיונית, שמעבר למסך שלי היא מציאותית לגמרי והיא מרגישה הרבה דברים.
ואיך אני אחיה אם היא תעזוב אותי, המוזה? מאיפה הביטחון שלי יבוא, מה עוד יכול יהיה לפרק את התחושות שלי לגורמים מסויימים שמתחברים למשפטים, מה עוד יצליח להבהיר לאנשים בדיוק מה העמדה שלי, מה עוד יגרום לאנשים להבין את הפרספקטיבה שלי על החיים, מלבד זה?
המוזה שלי נפלאה. היא באה והולכת ומתוך הכלום היא צצה ומפתיעה אותי. אני לעולם לא אצליח להבין מה בדיוק היא רוצה ומתי בדיוק היא באה או מתי בדיוק היא הולכת. היא לא מתריעה מראש, אלא פשוט מופיעה והולכת כשאני שלמה עם עצמי.
ואז אני נשארת לבד, אבל אז זה בסדר, כי יש לי מילים שמסבירות אותי ומתרגמות אותי בלי שאני מוציאה הגה בינתיים.
וזה די מוזר, נכון? שאתם קוראים כל כך הרבה ואני כותבת כל כך הרבה, אבל אף אחד לא מדבר. זה כמו תקשור בין מוחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
