בחילה, מיצי קיבה, רעידות, עייפות שלא מרפה. הייאוש בתוכי מוכן למות בשביל משהו שיציל אותו ממני. השיעמום כמו צונאמי שבא ומטביע אותי, נסחפת איתו לאדמה שבורה, שוממת. השקט הזה צורם ככוויות שממיסות לי את העור. אני נעלמת בתוך הריק הזה שאין בו אפילו חמצן לנשום.
אי אפשר עם החיים האלה, שתמיד מביאים אותי לאפוקליפסה נפשית, אני נהפכת משהו בדיוני, זומבית של ממש. שום דבר לא מספק אותי, הכל נראה כל כך תפל, והרגש שבי זועם ואז נהפך אדיש, לא יציב. התאבון שלי לעולם עושה טרנפורמציה לאוטו-קניבליזם -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
