עלו עלי. כן דנה, סביר להניח שאת ברגעים אלו מסתכלת על הבלוג הזה (בזכות טעות טיפשית שלי) וקוראת את השורות האלו, לכן אני אצרף קיזור לבלוג האובר-גאוני שלך ושל רז: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=638314
זה בטח יעשה את שלו.
ועכשיו בתפנית מפתיעה ביותר- לילה לבן. כן כמובן שגם את/ה היית/ה שם, כולם היו, ובכל מקרה גם אני. אחרי שיצאנו החברים מהישוב (ל"ה, ד"ל, ו-אש"ד) לכיוון תחנת הרכבת בלוד ידענו שמצפה לנו לילה מעניין. זה מה שעבר לי לפחות בראש כאשר הפסדנו בכמה שניות את הרכבת שלנו. נאלצו לשבת בתחנה למשך יותר מארבעים דקות בתקווה שתהיה עוד רכבת לת"א בזמן הקרוב. לאחר ההמנתה הגיעה הרכבת המיוחלת, אך ברציף הלא נכון... רצנו בכל הכוח, גורמים לאנשים שמסביבנו גם לרוץ אחרינו, לרכבת, ועלינו (בסוף חיכינו על הרכבת בתחנה לעוד 10 דקות..).
הגענו לת"א, שם פגשנו את א"ד וידידה שלה מהוד השרון, והתחלנו את המסע הלילי המפרך. אחרי פגישה מרעננת עם מיכל ורעות מהמחנה שהייתי בו, יצאנו לכיוון הסינמטק (לצערי...). הוצאתי 30 ש"ח על סרט גרוע על אהוד בנאי (או מישהו מהבנאים) כשאני לא סובל אותו ואני שם רק בגלל שאני חייב (כן הייתי חייב). נרדמתי (ואני גאה בזה). לשמחתי גם לא הייתי לבד בזה... עוד שלושה מהחברים נרדמו ורק שתיים נשארו ערות, אפילו הילד שרצה לראות אותו.
אחר כך היה בלה בלה בלה, שום דבר מעניין, כמה אנשים שאנחנו מכירים מביה"ס... פיצה!!! ללכת ברוטשילד, נפצעים משברי בקבוקי בירה (לא שתינו...) שירים נוראיים באוזן השלישית נפרדים מ-א"ד והחברה שלה שנסעו בחזרה להוד השרון... הנה החלק! אני העייף נגרר עם החברים שלי למרינה. למה? אין לי מושג. מי החליט? לא יודע. אני לא זוכר כמעט כלום מההליכה, בטח נרדמתי תוך כדי (או שמחקו לי את הזיכרון!!!) אבל אז אני זוכר שמצאתי את עצמי בנמל, קפוא, ישן על המזח. בלב אני רתחתי מכעס, אני לא כל כך בטוח למה עדין, אבל החברים שלי ממש עצבנו אותי כשהם פשוט ישבו שם לידי (עם סווטשרטים) צוחקים. מדי פעם בוהים בי, בודקים שאני עוד נושם, וחוזרים ומדברים על שטויות. אני רציתי ללכת לאחותי ולברוח, אבל הייתי עייף מדי.
סיכום דיי מעפן לפוסט:
היה לילה מוזר, התחיל טוב נגמר רע לטעמי, יותר מדי רע. היו קטעים שהורדתי בעיקר אלו שנתנו לי הרגשה רעה. אבל עכשיו אני תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון.
מי עכשיו כותב סיפורים אובר-גאוניים דנה?!
את.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
