באמת שאין לי מושג מה עובר עליי.

כבר שלושה לילות שאני מבלה בבית צופה בסרט הארי פוטר, קורא ספרים מזדמנים ושומע מוזיקה עד ארבע לפנות בוקר. שום דבר פרודוקטיבי. שום דבר חברתי. ואני לא יודע אם אני כועס על עצמי כי אני מתעצל ולא יוצא מהבית כבר שלושה ימים, או כי אני נהנה להיות בבית יותר מלצאת.

אני הבן אדם האחרון שיחשוב שזה רע לא לצאת לבלות עם חברים בערב. וזה לא גם לא שאני סובל עם חברים שלי. אני מת עליהם והכי כיף לי איתם בעולם. אבל פשוט לא בא לי לצאת. ואני יודע שאם אני אצא אולי יהיה לי כיף, אבל באותה מידה יהיה לי כיף גם בבית, עם חוסר העשייה התהומי והבטלה. למרות שזה רע, ומזה מרגיש רע.

אז למה לעזאזל זה מרגיש כל כך טוב?

וזה מעצבן כל הזמן לסנן שיחות של חברים שלי. זה גם מתסכל לראות את התמונה שלהם ולהשתיק את הטלפון. המון רגשות אשם מכרסמים בי, כי גם היו זמנים שאף אחד לא היה מתקשר אליי. שבועות. שהייתי נרקב בחופשים והייתי רוצה לצאת ולא היה לאן ולא היה מי. 

למה מגיע לי האהבה הזאת שמרעיפים עליי?

ולמה אני לא מוכן לקבל אותה?

החופש הזה דפוק לגמרי. לעזאזל.