רגע אחד אני מוקף בחברים וברגע השני אני לבד במערכה.

ותמיד חשבתי שאני אוהב להיות לבד עם עצמי. אולי לא אוהב, אבל לא שזה כזה מפריע לי. רק שזה כן.

באמת שנראה לי שלמרבה האירוניה זה די בגלל שסגרתי את הפייסבוק. גם ככה אין לי כבר לימודים סדירים ואני בקושי רואה את התיכון שלי, ולא יוצא לי לצ'וטט עם סתם אנשים או עם חברים שלי, ואני גם ככה לא ארים את הטלפון ואתקשר למישהו כי... למה כן? יוווו. 

מה אכפת לי? סיימתי עם מתמטיקה ויש לי (סוף סוף!) את משחקי הכס. מי צריך חברים בכלל?

(אגב זה, יש לי ביום חמישי דייט לסרט הזה. הרבה זמן עבר מאז הדייט האחרון שלי בקולנוע. והוא הלך גרוע האמת. אבל למי אכפת? אני הולך לראות את ג'ק ספארוו. מצדי שהיא תאבד את ההכרה באולם.)

עריכה (25/5,18:04): לחזור הביתה בבוקר אחרי חום הגיהנום שבחוץ, לשכב במזגן ולראות שודדי הקאריביים 3 עם פחית גולדסטאר קרה ביד. פשטידת רועים לארוחת צהריים, ישיבה בטבע עם חבר על בקבוק שנדי דובדבן ודיבורים על החיים. כאילו זין, איך יום כזה יפה נהרס?

אני שונא את המורה שלי לנהיגה, והנהיגה הרסה לי את החיים. בא לי להרוג מישהו.