כרגע מתנגן ברקע Turn of the Tides Under the Northern Lights הנהדר של אסף אבידן והמוג'וז, שמרגיש קצת כמו אדווה של צלילים ובאסים שעוטפת אותי תחת משב הרוח הקריר של המזגן. אני שותה להנאתי תה ירוק שהכנתי לי זה עתה ונהנה מהשעה הפנויה שיש לי עד שאצטרך ללכת לעבודה.

נראה לי שאני פשוט צריך לפרוק קצת את עולו של השבוע הזה. לא מאמין שהוא טרם עבר, לא מאמין שקיים שבוע שעובר כל כך לאט, כאילו מחוגי השעון כבר נחלדו והחלו מקרטעים, ואני נותר כלוא בשבוע הגיהנומי הזה, רק מחכה לצאת. מחכה לישועה כלשהי. אני שבוז לגמרי, אני מרגיש את השרירים שלי נרפים, את העפעפיים כמו משקולות מנסים להיעצם דרך קבע, בין אם בבית הספר, בין אם בבית, בין אם בעבודה ובין אם אני קורא את הציפור המכאנית. הכל מנוכר יותר טיפה, למרות השמש הצהובה בחוץ והעובדה שכל הצבעים זורחים בחוץ. 

האמת, שעד כה היום הזה היה, לשם שינוי, טוב למדי. מתחילת השבוע אני מרגיש שאני בתהליך של נסיגה, מעין רגרסיה כזו שבאה כל פעם בתחילת ספטמבר. המעבר מהאופוריה של החופש הגדול לשגרה האיומה של התיכון שלי. ואלו לא הלימודים, להפך, דווקא בשיעורים שאני כן מצליח להתרכז בהם אני נהנה מאוד. בין אם להקשיב למעשיות התנ"ך (ובקריאה שנייה זה נשמע נורא אתאיסטי ומפציר, אבל זה באמת מעניין אותי) או לנתח את הסיפור היפהפה "סיפור אהבה" בספרות, ולקרוא את "הגלגול" של קפקא בספרות מורחב. אפילו מתמטיקה כבר לא מהווה שום קושי, והתחלתי ללמוד תרגום מאנגלית אחרי שסיימתי שנה שעברה את לימודי האנגלית, ועד כה אני חושב שזו עתידה להיות הכיתה האהובה עליי השנה. 

מה שנוראי בשיבה לתיכון, לצעוד שוב בשער הברזל הזה אל תוך כלוב השאול (אבל מי מגזים?) היא שכל הדרור שקיבלית בחופש הגדול, הפנאי, הזמן, המרווח, מתפוגג כהרף עין. אני לא עוד אדון לשעותיי, ללילותיי, אני כבול לשגרה ארוכה ומייסרת של יקיצה ועייפות. וביליתי רק עם החברים שלי. חברים שלי באמת וחברים שלי פחות, ואנשים שאני אוהב וכאלו שאני מחבב. והיה לי טוב. והרגשתי שאני בעלייה, שככה החיים שלי צריכים להיות, חופשי ומאושר. למרות העבודה, למרות שיעורי הנהיגה, ככה זה טוב. שאני חופשי, כמו ציפור. ואז אני חוזר לתיכון, ושוב, זה פשוט רע. ואני רואה אנשים שאני לא אוהב ונכפה לנהל איתם אינטראקציה, ואין לי כוח למשחקי החברה האלו, לחתול והעכבר ומה שמו, ולבחורה שמברברת על האקסית שלי, ולאנשים בכיתה שלי, ולמשחקי האגו. אני מרגיש מנותק, כאילו אני צף בחלל מקביל, רק מחכה לראות שוב את הפנים שאני כמה אליהם, אלו שהיו איתי כל הקיץ, שאני מחזיק קרוב אליי כמו בלוני הליום שלא יתעופפו להם פתאום, וכל יום בתיכון אוסף אותם כדי להרגיש שוב טוב, כאילו אני לא צריך להיות חלק מסרט התיכון הנדוש הזה. ולפעמים אני נשלף מהחלל הצף הזה אל תוך עין הסערה, ונשאב אל תוך עלילת התיכוניסטים הזאת, ואני מנסה לחזור לחלל הצף, למחשבות העמוקות שלי. ומשהו נקטע, ואז קצת רע לי.

אבל היום הרגשתי שלם גם בלי החלל הצף שלי. הלכתי על הקו הדק הזה שבין האי-קיום לקיום המוחלט, כאילו הלכתי בין המצוקים, והתחלתי לחבב שוב את האנשים שסביבי, ולהרגיש שוב כאילו זו הולכת אולי להיות שנה טובה. ובעצם, ככה זה תמיד בתחילת ספטמבר. גם שנה שעברה, י"א, שהייתה שנה אוטופית ומדהימה התחילה רע, כי זה קשה. וזה תמיד ככה. ואני תמיד שוכח את השבוע הראשון של ספטמבר, או את ספטמבר ואוקטובר, והזכרונות שלי מתחילים רק מהסתיו או מהחורף, שאז באמת טוב. אז באמת יהיה טוב... בחורף. ואני באמת באמת מאמין בזה.

חזרתי הביתה, ובגלל התשישות שעטה עליי וההרגשה שהגוף שלי נרפה ומחליש יצאתי לריצה בשמש הקופחת. שוב, בשביל העפר שמקיף את היישוב שלי, צופה על הגבעות המיוערות (למען האמת, לעתים רחוקות הסתכלתי בהן, עיניי היו נתונות לקרקע מתחתיי ולרגליי הרצות, ומחשבות סיממו את הכרתי, ורק מפה לשם נזכרתי להציץ בנוף המפעים מסביבי, בנחל המפכפך למרגלות הגבעה עליה רצתי). אחרי שלא רצתי כבר חודש פחדתי קצת מהתוצאות, ואכן, הזמן שלקח לי להגיע ליעד התארך יותר משחשבתי. ועם זאת, השתפרתי. הרגליים שלי לא הרגישו חלודות, להפך, הן הרגישו חיות ורעננות, כאילו רק חיכו לשוב לאוויר הצח ולרוץ. ורצתי את כל הדרך בקצב קבוע ומתון, כך שלא התעייפתי, והנשימות לא חוררו לי את הריאות, ולא התפתית להוריד הילוך שהיה קשה, והאמת שבאמת רצתי את זה טוב. כמו שצריך. ותכננתי להקשיב לאלבום של אלאניס מוריסט שקניתי לפני כמה ימים, אבל יצא שהקשבתי לשיר החדש של אוונסנס, שדיבר על חופש ולעשות מה שאתה רוצה חרף הכל, וזה נורא התאים, כי אני צריך את הדחיפה הזאת. את זריקת האומץ והאדרנלין שתגרום לחיים לשוב ולפעפע בי. ובמהלך הריצה לא חשבתי על הריצה, הגוף שלי והמחשבה שלי התנתקו, כאילו במין הרמוניה צפו אחת הרחק מהשנייה, ובזמן שהגוף שלי התאמץ חשבתי על עוד שנה מהיום, כשאתגייס, או אלך לשנת שירות - לאן זה יהיה, והאם יבואו להיפרד ממני, ואם אבכה שאצטרך ללכת, ואם אהנה בצבא. וחשבתי על הטיול עם אבא לאפריקה שאני כל כך מצפה לו, לפני הצבא, כי אני מתגעגע לאבא ואני מתגעגע לאפריקה. ורק כשהגעתי לנקודת הסיום והתיישבתי התחלתי להתנשף, והתגאתי בעצמי על הקצב החדש שתפסתי, ורק אז שמתי לב לזיעה שניגרת ממני ודובקת לגופי, וכמהתי למקלחת צוננת. ופגשתי מישהו מזדמן בדרכי הביתה שהמליץ לי על מסלול במושב, למרות שהמסלול שלו ארוך כפליים מזה שאני עושה בדרך כלל ככה שנראה לי שאני אקח את הזמן עד שאגיע אליו, במיוחד לאור העובדה שלא רצתי הרבה זמן. וחזרתי לבית השקט, והתקלחתי במים קפואים. אני אוהב בדרך כלל להתקלח במים חמים, אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו זה קצת נהנתני מצידי. ולמרות שלהתקלח במים קפואים בצהרי היום החמים של הקיץ זה אופורי ומדהים, ומים קרירים מרגישים באמת זכים וטהורים לעומת המים החמים, גם בלילות התחלתי להתקלח במים קרים, כי מים חמים זה נהנתני ולא פיירי לגוף שלי. ואני חושב שאני קשה עם עצמי מאוד בזמן האחרון, ואני קצת מתעלל בעצמי במשטר הבריאות שהתחלתי, אבל כזה אני, פרפקציוניסט, ושסדר היום שלי לא תואם את הסדר שתיארתי לעצמי אני מרגיש שמשהו השתבש.

אז הנה אני, כותב, כי אני צריך, ושותה תה ירוק, ומתכונן לעבודה. אני מקנא קצת בהרוקי מורקמי, על זה שהוא מצליח לתאר במשך עמודים שלמים איך בחור חושב מחשבות עמוקות ושותה קפה ומכין פסטה וחושב ושומע מוזיקה וקורא וחושב, ובכל זאת מצליח לרתק אותי אל הכתוב. אני רוצה גם לדעת לרתק אנשים אל הכתוב, אני רוצה לתרגם את המראות בראש שלי למילים זכות ויפות.

אני רוצה לזקק את הכישרון שלי למשהו גולמי ואמיתי.

ואני חושב שהמשפט הזה, שאולי ממצה הכל, בהחלט יאה לסיום.

השיר הכי יפה שיש בשפה שלנו, ורביץ מדהימה.