אוקטובר הסיט קצוות שיער גלית וחומה מפניה של מונה. הוא הביט בהן כעת, פנים בהירות, עגלגלות אך במידה נאה ומעודנת; הוא הביט בשפתיים אדומות כדובדבנים וחיוך חתולי שהיה שייך רק לה. למונה. עיניה הכחולות, צורתן הייתה מעט מחודדת וריסים עבים ושחורים עיטרו אותם וגרמו לצללים לרקד על עפעפיה הצבועים. הוא העביר את אגודלו על נקודת חן קטנה מעט מתחת לשפתיה, בצד. ואז הוא חפן את ראשה בידו, וקירב את ראשו אליה, עד שאפיהם התנגשו ומבטיהם נפגשו בנתיב ישיר, מהפנט. 
היא הייתה יפה, ולא היה צל של ספק בנושא זה. היא הייתה מדהימה. אוקטובר נשק לנקודת החן של מונה, מתחת לשפתיה, ואז נשק לצווארה ורק חיכה לשמוע אותה מתמוגגת. פולטת מעין צחקוק חתולי, כמעט גרגור, פתייני ומכשף. וכן, ניתן לשלול צל נוסף של ספק, ולאשר שמונה הייתה מכשפה. לא מכשפה במובן המקובל של המילה, במובן ההארי-פוטרי, במובן של שרביט מונף וניצוצות ניתזים ממנו, או של טקסי וודו פולחניים ואמונות פגאניות אפלות. ואולי בזה נעוצה הייתה הבעיה.
לא, מונה הייתה מכשפה מסוג אחר. אוקטובר הידק את אחיזתו של זרועו סביבה, סביב גופה הנשי והמקומר. כן, היא הייתה מדהימה. הוא אחז במותניה ולחש באוזניה בצורה שלחש רק לה. בצורה שנועדה לעורר את הליבידו ותו לא. אוקטובר תר בעיניו הירוקות, הכבויות, אחרי החיוך החתולי שלה והגרגור. הוא חיפש את הסומק שהבליח על פניה הבהירות, את ריקוד העפעפיים שכבו ונדלקו בעודו אוחז בה ומגשש לאורך גופה.
הם היו שכובים, עירומים למחצה, בשדה של תלתנים כה גבוהים שכשנשכבו בו לראשונה הרגיש אוקטובר כאילו הוא טובע ביער. אלפי כוכבים הבזיקו מעליהם, ניקדו את שמי הלילה. ירח מלא, עגול ובורק כמו פנינה שזורחת במצולות הים החשוכים ריחף מעליהם, נסוג לפעמים מאחורי ענני קטיפה שנקרים בדרכו.
עיניו של אוקטובר ועיניה של מונה, למרות אור הכוכבים והירח המשתקף בהן, היו נעוצות אחד במשנהו. הם שכבו ככה, משחקים במשחק הזה, כבר שעות. אוקטובר מלטף ומנשק ומונה מגרגרת בעונג ומרפרפת בריסיה, מטילה עליה את כישופה.
אוקטובר זה מכבר התפכח מהכישוף שהטילה עליו מונה. כישוף מתעתע שלא היה מבייש שום קוסם אשלייתן או מכשף-נוכל. ואולי גם מונה הייתה מכשפה-נוכלת בתחומה, עוטה על עצמה את גלימתה כדרך קבע ויוצאת לדרכים, תרה בעיניה אחרי בחורים אבודים, נודדים, ממש כשם שהיה אוקטובר, שחיפשו אהבה במקום הקר והמנוכר והאפרורי הזה שנקרא החיים. הבגרות. והגלימה שלה הייתה כמו ערפל, מתפוגגת ומתפרקת לחלקיקים קטנטנים ומתגבשת סביבה, מתאימה עצמה למשאלת לבו של הנודד בדרכים. מנופפת בגלימתה המתעתעת, מהפנטת אותו לבוא לנום בחיקה, מפזרת הבטחות רבות כמו הכוכבים שבשמיים ורמאית כמו אלת פריון האדמה, המבטיחה גשמים ויבול ושגשוג בעד קורבן וגומלת בבצורת ובחום.
לא דרש הרבה כדי לכשף את אוקטובר. בפגישתם גלימתה של מונה לבשה צורה חיצונית זהה לחלוטין לצורתה האמיתית של מונה, כי למרות שהייתה מכשפה לא היה לה אף נשרי וארוך, או עיניים שחורות ומרושעות וגב כפוף ועורב זדוני ישוב על כתפה. גם למונה האמיתית היה חיוך חתולי ופתייני וגרגור, ועיניים כחולות ומחודדות ושפתיים בצבע דומדמניות. אבל בפגישתם לחשה לה הגלימה שקרים שתספר לו. הגלימה, כמו המראה, ראתה את נבכי נפשו של המביט בה, וכשאוקטובר הביט במונה באותו לילה בעיניו הירוקות היא התיישבה לידו. היא סיפרה לו על סיפורים שאהבה וששבו אותה, היא עטתה הבעה חולמנית ושיבצה בעיניה נצנוצי כוכבים, היא סיפרה על הנשים שאהבה והוקירה, על הספרים שקראה, על האמונות שלה, על טוב לבה. היא גילמה כל מה שאוקטובר רצה ואף יותר. אוקטובר יכול היה להסתפק במה שיש. היא הייתה יכולה להיות בעלת עיניים ירוקות או נחושתיות ובעלת שפתיים דקות וללא נקודות חן אותן יכל אוקטובר לנשוך בחייתיות כשהיו מתנים אהבה בין התלתנים הגבוהים. אבל היא הייתה התגלמות מושא נפשו של אוקטובר, ולרגע הוא חשב שהיא טיפה כמוה. שאולי היא מהזן הנדיר ההוא, האגדי, הנמצא על סף הכחדה, אולי גם היא, כמו הקודמת, חד-קרן. ואולי אותה אדומת שיער שרדפה את שיריו וחלומותיו לא הייתה חדת-הקרן היחידה.
אבל מונה הייתה חיית טרף עטוית ברדס של שקרים. ומאז אותה פגישה ראשונה אוקטובר ראה מעבר לגלימת האשליות, אך הוא לא יכל להשתחרר ממנה. והיא לא כבלה אותו, ומעולם לא כפתה עליו עצמה. ולמרות זאת, מרגע שנפקחו עיניו, שב אוקטובר להיפגש איתה בשדה התלתנים ולהתנות אהבה. ולמרות שהייתה מדברת על הדברים מפניהם ברח לנדוד, ובשפתן של אותן הנשים שאותן קיווה לשכוח, ולמרות שהייתה הברבור השחור, הניגוד המוחלט לברבור הלבן אותו חיפש בנדודיו, שב אוקטובר ונפגש איתה. שב ונפגש. והיא למדה לאהוב אותו לפעמים, ולשנוא לפעמים, ולפעמים להעריך, ולפעמים לזרוק. והוא למד לענג אותה, ורכש אותה לעצמו, לענוד אותה כמו תליון. והוא כבר לא היה מרומה, והוא המשיך להתמוגג לנוכח גרגוריה ושיניה הלבנות והמחודדות שנשכו את שפתה התחתונה כשהייתה מגיעה לקרשנדו מיני כשאצבעותיו מגששות במהותה האפלה. 
באותו לילה, תחת אורו המפכח והאבהי של הירח הגדול, הוא אמר לה זאת לראשונה.
"אני לא באמת אוהב אותך."
ועיניה הכחולות נפערו בזעם או בתוכחה, והוא ידע מאותו רגע שלא ישובו להתנות אהבה, ושלהבת התשוקה שבערה בתוך מונה תיהפך בזה הרגע למדורה של שנאה וזוועה. אך לעת עתה, למרות הלהבות הזדוניות שליחכו את עיניה הכחולות, היא נעצה בו פנים נחשיות ("זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אני אוהבת נחשים. יש בהם משהו אצילי." הייתה אומרת, למרות שאוקטובר לא ראה שום שביב אצילות במבט שנעצה בו כעת) וכאילו חיכתה להסבר.
הוא לא סיפר לה שהוא מודע לגלימת האשליות שלו. הוא רק סיפר לה שהיא לא בשבילו. שהיא אפלה כמו מצולות הים או תהומות האדמה ושלבה הפכפך ופראי וחייתי כמו הלהבה הקדמונית, ושמהותה שונה משלו. ולמרות שהייתה מדהימה, ובזאת לא היה לו צל של ספק, ולמרות שיכל לקבל הרבה פחות טוב מזה ובכל זאת, עובדה, קיבל אותה, לעולם לא יהיה באמת שלה. והוא לא ידע אם הוא המרומה או שעכשיו היא המרומה, למרות שבתחילה היא האכילה אותו נבטים ועדשים של שקרים ומילים יפות וחלולות.
אבל הוא סיפר לה על מראה שמצא מזמן, ימים ימימה, בעיר הולדתו. ובמראה הזו ראה יצור נאצל וטהור, יחיד במינו, האחרון בגזעו. והוא שמע את קריאותיו שדמו להכלאה בין ייללת זאב לצלצול זכוכית לפכפוך המים. והוא ראה את עיני הענבל שלו, החומות והעמוקות, ואת הרגשות היפים הטמונים מאחוריהן, ואת רעמתו הצחורה והזרחנית של היצור הנאצל והיפה הזה. ואת הקרן המחודדת שניבטה ממצחו, ורודה, גבוהה, וורד קוצני מטפס סביבה ופורח בקצה. והיצור, החד-קרן, התמלא לפתע באור לבן מבפנים שמילא את כל צורתו והשתנה לבת-אנוש יפהפייה, בעלת שיער אדום וגלי שהתערבל סביב פניה החיוורים כמו מערבולת. והיא הייתה גבוהה ונמשים רבים כמספר הכוכבים בשמיים שיבצו את פניה, ועיני הענבל הקסומות שלה נותרו נעוצות בפניה, תרות אחר תשובה.
אוקטובר רצה להיות התשובה.
והוא יצא לנדודים במטרה למצוא את אותה חדת-קרן, מרגיש שהוא ראוי לה, אך המראה התנפצה, ונפשו נשחקה, ושנים רבים של חיפושים ואכזבות לימדוהו שהתקווה נמוגה. והבטחה חלולה של מכשפה-נוכלת הטביעה אותו לתהום השכחה, ועתה הוא חייב להשתחרר.
"אני חייב למצוא אותה."
אמר למכשפה. וזו הסתכלה עליו בעיניה הכחולות והמחודדות, כחתול נבון וערמומי, והבטיחה לו, בקולה הלחשני והפתייני – "אם אהבתך כנה וטהורה, אם תסכים לאבד אותי כדי למצוא אותה, אביא אותך אליה בדרך כשף, כי עינייך הירוקות אומרות רק טוב."
ואז נשקה לו, בפעם האחרונה, והנשיקה מילאה בו חמימות ועיניו כבו ומילותיה שלחוהו לתעייה חשוכה בעולמות אחרים.
כשעיניו נפקחו אוקטובר שכב לצדה של מונה במיטת קינג סייז. מבחוץ מכוניות צפרו ושיכורים צווחו ויריות נשמעו הרחק משם. הים היה רחוק ממנו, אך לרגע הוא חשב שהרגיש בריזה מבדרת את שיערו השחור והגלי ואת ריחו המלוח מזדנב לנחיריו.
הוא קם, נשען על מרפקיו, והביט בבחורה הנאה השוכבת לצדו, מתכרבלת בשמיכה הדקה, עיניה המחודדות עצומות וריסיה דוממים, אך שפתיה, אדומים כדם, פקוחים, חושפים שיניים צחורות. ונקודות חן מתחת להן. הוא ליטף את שיערה החום וקם מהמיטה.
אוקטובר הכין לעצמו כוס נס-קפה מהביל ונפנה למחשב. הוא נכנס לגוגל ותהה. לרגע כיבה את מסך המחשב, ובאין השחור שהשתרר שם ראה את השתקפותו שלו. בלבו מלמל, "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?" ופקח שנית את המסך.
גוגל.
הוא הקיש את שמה כפי שזכר אותו. קיווה למענה.
אין תוצאות.
הוא סגר את דפדפן האינטרנט וכיבה את המחשב. הוא הביט אחורנית, לעבר מונה השרועה במיטה, מגרגרת בחתוליות ומותחת איבריה לכל עבר. הוא הדליק סיגריה והתיישב על אדן החלון. הירח העגול והזוהר נראה לו לרגע נורא מכוער, קצת כמו כדור בייסבול מלוכלך או פנס רחוב ענק. לא היו כוכבים בעיר הגדולה. רק עננים שחורים שכיסו מדי כמה שניות את הירח. עננים מתועשים וזדוניים, שכיסו את הכוכבים בשמיים, שמספרם היה כמספר השקרים שהאכילה מונה את אוקטובר בהם.
ואוקטובר לא הולך.

סיפור אמיתי.

אני אוקטובר... ולא הלכתי, ואז זה כבר היה מאוחר מדי.