הייתי רחוק מאוד. ואני מרגיש כאילו אני רק מתרחק יותר. כאילו אני כוכב לכת מרוחק שצף בחלל האינסופי ושהחומר האפל מרחיק אותו מהמערכת שלו, מהמעגלים הסובבים אותי. אני יוצא לחושך התהומי לבדי. ומשום מה, למרבה הפלא, זה בכלל לא מפחיד.

אני אדיש קצת. ותוהה קצת. וטיפה יותר קשה לי לקבל את עצמי עכשיו, ומצד שני אני אוהב את עצמי מאוד. זה מן פרדוקס של אונות ואין-אונות. 

אני קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי.

תרגם את זה יפה אהרון אמיר.

סתם, אבל אני קורא את התרגום החדש של יואב כ"ץ.

ספר נחמד. מעט משמים, קראתי אתמול בערך חמישים עמודים על דיג חסר פשר. אבל זה קצת כמו תרפיה. לקרוא על ים ועל כושים ושרירים נמתחים ומאמץ ומכות שמש ואוקיינוס ארוך ורחב ידיים וכחול וצלול. ובכלל, התקופה הזו מלאה באוקיינוסים, בין אם במוזיקה ובין אם בספרות ובין אם באוקיינוסים שממלאים את הראש שלי עם מחשבות אפלות וחסרות פשר כמו דגים מפוטמים שאין בהם באמת שום דבר מבפנים.

בכלל, איזה תוכן יש לדג? חוץ מהתוכן הטעים, אני מניח. לא יודע. דגים זה עדיין דבר יפה.

אולי התרחקתי קצת יותר מדי, אני נוטה לאבד את הדרך.

נ.ב.

אם להיות כנה, אני מתגעגע לזונה המכוערת ששברה לי את הלב ומחצה אותו עד שכל המיץ יצא ממנו. וזה נוראי שרק בלב אפשר להתעלל כל כך הרבה, כי אין שום חומר אחר בעולם שאפשר גם לשבור, גם לסחוט, גם לנתץ, גם לפרק, גם לקרוע... ואולי בגלל זה דווקא שם זה הכי כואב.