לא יודע, אני מניח שאחרי שהרגשתי שאני מתחיל קצת לאבד את עצמי מאוד רציתי להיזכר בדברים שאני אוהב. ואולי גם רציתי להיזכר בכל הדברים שהרסו אותי, בכל ההרגלים הרעים וההתמכרויות הקטנות והדברים שפעם הייתי ועכשיו אני לא. סך הכל אני אף פעם לא באמת יודע מי אני. אין לי מראה נפשית להסתכל בה. ובכלל, מי אמר שאפשר לסמוך על מראות? יש לנו משהו לשם השוואה? לכו תדעו. אולי מראות זה סתם חרטא. 

מישהי שהייתה ידידה ממש טובה שלי אמרה לי שנהרסתי. כאילו שהייתי צריך אישור. היא שאלה איפה האני הישן והמתוק והמקסים? אולי בעצם לא נהרסתי, אולי סתם התבגרתי והכל זה תופעת לוואי אחת גדולה.

ולעניינו, אני מניח שאעשה את זה ממוספר כמו שטליה המקסימה כתבה. למרות שזו לא הייתה כוונתי מלכתחילה, איבדתי קצת את המוזה הראשונית ואני חושב שלמספר את המאפיינים שלי מ-1 עד 10 רק יעזור לי לא לסטות יותר מדי ולחפור וגם ככה יש לי מבחן להתכונן אליו ופלאייר לעצב ואני צריך להיות בעבודה עוד שעה וקצת. ובכל זאת, אני חייב לכתוב כאן את המי אני שלי. 

1. סממנים פיזיים/פורמאליים, בתור התחלה. אני גבר, בקרוב חוקי, בן ללאום היהודי (אל תדברו איתי על דת, בבקשה), שלושת-רבעי אשכנזי עם שורשים סקנדינביים ורבע מזרחי עם שורשים הודים, ואל תשאלו איך זה משתלב. טוב, זה קצת משתלב. יש לי עור שחום רוב הזמן שכשהוא מאבד את השיזוף שלו הוא נהיה מאוד בהיר, וכשאני חוזר מכמה ימים במדבר הבדלי הצבע בין האזורים השזופים לאלו הלא-שזופים יכולים להוות השראה לדואט של אבוני ואייבורי או משהו. יש לי עיניים ירוקות, מן הסתם, therefore אני קורא לעצמי ירוק-העין, כי אני מאוד אוהב את העיניים שלי ויש לי קטע עם עיניים באופן כללי. אצל אנשים אחרים, ובחורות בפרט, אני מעדיף עיניים חומות. עיני עגל גדולות וכהות. אבל אולי זה סתם בגלל שלאהבה הראשונה שלי היו כאלו. אני בגובה ממוצע, אני מניח, אני לא נוטה למדוד את עצמי כי זה לא מעניין אותי ממש, כך שאני מניח שזה לא אישיו. פעם הייתי שמן, היום אני כבר לא. היו לי הרבה בעיות עם הביטחון שלי בעבר. הייתי מאוד שמן ואז לקראת התיכון החלטתי לעשות מהפך וקצת הגזמתי עם זה והגעתי לתת-משקל (וזה אומר חמישים ק"ג לבחור שהוא כמעט בגובה מטר שבעים), ואז נהייתי צמחוני ואמנם העליתי כמה קילוגרמים אבל בכל זאת הייתי די שדוף כי הפסקתי לעשות כושר והייתי קצת זומבי בתקופה הזאת, ואז חזרתי לאכול בשר וחזרתי לעשות כושר ואני חושב שעכשיו אני מרגיש הכי שלם שהייתי אי פעם עם הגוף שלי. ואני חושב שזו הפעם הראשונה שסיפרתי על זה למישהו שהוא לא אני (וכן, אני מספר לעצמי דברים) כי יש משהו נורא נשי בלבכות על המשקל שלך, ובאמת שכשעברתי את זה הרגשתי קצת כמו נערה בחטיבת הביניים. אבל מזל שזה עבר, אני מניח. 

2. אני בן אדם הומני במהותו. אני כושל בכל דבר שקשור לתחום הריאלי או המכאני. עם זאת, מאז ומתמיד היה לי כישרון טבעי לאמנויות - התחלתי לצייר מגיל שלוש ועוד יש עבודות שלי שמורות בגנים (אכן, אמן מהולל), אני מעצב גראפית מאז כיתה ד' בערך ומתמקצע בזה בימים אלו, כותב מאז היסודי, משחק (כתיאטרוניסט) מגן חובה בערך (תמיד קיבלתי את הזכות לבחור ראשון את התפקיד שאני רוצה לשחק!), פעם הייתי שר, כשעוד הייתי קטן, ואז התבגרתי והקול שלי השתנה ועכשיו אני מזמזם לפעמים אבל זה לא אותו דבר אני מניח. אני גם אוהב לקרוא, ולראות אומנות, וללמוד על זה, ואני אוהב גם לעסוק בתחומים הומאניים שהם לאו דווקא אמנותיים - פסיכולוגיה, תיאולוגיה ותנ"ך, מיתולוגיה וכיו"ב. הספר האהוב עליי הוא "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גארסיה מארקס. 

3. אני אדם די קודר ואפל. אבל לא בצורה מנטלית מדי, אולי קצת בעצם. כשהייתי קטן הייתי מאוד אאוטסיידר ויצאתי מנקודת הנחה שזה בגלל שכל השאר טיפשים, חשבתי שהמחשבות הפילוסופיות העמוקות שלי דאז (חטיבת הביניים, אפילו קצת לפני) גורמות לי להיות נעלה יותר משאר הזאטוטים בבית הספר. חלמתי לבוא איזה יום לבי"ס עם מוהק מטורף וציפורניים שחורות ופירסינגים ולחתוך ורידים כדי שיראו את כל האופל והעומק הגולמי שנמצא בתוכי ושהוא ישתקף בחיצוניות שלי ושכולם יבינו מה אני. שאני לא סתם המתבודד בפינה ששם אוזניות בכל הפסקה ונמנע מקשר עין. התגוררתי בחו"ל תקופה מסוימת ולמדתי בבית ספר אמריקאי, ואז בכלל, הרגשתי שאני מגיע למקום זר ומדהים כמו בסרטים, ושכמו בסרטים אני שוב האאוטסיידר המגניב שתכף הולך לקבל כוחות על או משהו ולגבור על כולם. אבל לא. היו שם הרבה בריונים ונפגעתי הרבה פעמים וזה דווקא לא חישל אותי אלא רק גרם לי להתכנס בתוך עצמי. באותה תקופה, כאמור, שקעתי קצת יותר באפלה. שמעתי מוזיקה כבדה, כתבתי דברים אפלים כאלו, וזה נורא טיפשי במבט לאחור, אבל אז ראיתי את כל האופל הזה בתור המפלט היחידי שהיה לי. ואני עדיין קצת אפל, ולפעמים אני נודד למחשבות נורא אסורות כביכול ואני חושב על דברים איומים, ואני מאוד אוהב דברים שהם על-הקצה, שהם גבוליים, הקו הדק שבין המותר לאסור, בין התהום לצוק. זה מושך אותי. מעין סכנה נפשית כזאת, דלת נעולה שלפתוח אותה ישחרר משהו בתולי ומרושע. כרגע היא נשארת נעולה. 

4. אני מאוד אוהב מוזיקה, ואחת החרטות הגדולות שלי היא שלא למדתי לנגן בגיל מוקדם יותר על גיטרה ופסנתר, ומאוד חסרה לי היכולת הזאת לקחת כלי ולפרוץ במנגינות ומלודיות ולשיר יחד איתן. יש בזה משהו מאוד משחרר, מאוד מרגיע, מאוד פורקני. ואני צריך את זה כל כך. אני רוצה מאוד ליצור מוזיקה ביום מן הימים. ואני תמיד מקבל השראה מכל כך הרבה דברים. אני אוהב הרבה סגנונות - החל ממוזיקת ניינטיז, אלקטרו-פופ סטייל ביורק ולה רוקס ופורטיסהד, מטאל על סוגיו (פרוג, סימפוני), קלאסית (כינורות זה אחד הדברים הכי יפים שיש), פסקולים (של שרה"ט ורקוויאם לחלום בפרט), רוק כמובן, גם, על שלל סוגיו, פופ סטייל פליטווד מאק, בלוז (מת על זה!) ועוד ועוד ועוד. אני אוהב לגלות להקות חדשות. אני חושב שמוזיקה היא אחד הדברים הכי יפים שקיימים ואני אוהב לעצום עיניים ולהישאב לתוכה. הרבה זמן היא הייתה המפלט היחידי שלי. 

5. כחלק מהיותי אדם נורא אמנותי ואדם שצריך כל הזמן לספק לעצמו פורקן אני מאוד עסוק בכתיבה. יש לי סדרה של סיפורים על דמות פיקטיבית שהיא האלטר-אגו שלי והיא נקראת "אוקטובר", קצת כמו ניק אדאמס של המינגווי או כל הדמויות בערך של מורקמי. ואוקטובר הוא באמת קצת עצמי. ובסדרה הזאת כבר כתבתי בסביבות ארבעה סיפורים, ועוד כמה עם שמות אחרים שהם לאו דווקא אוקטובר, ואחד הסיפורים פורסם פה בחודש שעבר לדעתי. וזה נורא עוזר לי, ואני מאד אוהב את הדמות ואת הסיפורים. ואני חושב שביום שייגמרו לי הרעיונות לסיפורי אוקטובר אני אדע שאני באמת מאושר, ועד אז אני אדע שלמרות שרע לי לפחות יש לי חומר לכתיבה. ובין השאר אני עובד על רומן, כבר קרוב לשנתיים, אולי שלוש, שאני שוקד עליו. לאט לאט, טיפין טיפן. משהו מאד מאד גולמי אבל אני מאד מאד מאד (!) אוהב אותו. והוא שלי. והוא קצת מיינסטרימי והוא נדוש והוא על מתבגרים שהם בעצם חברים שלי והוא על המוות ועל עיר שאף אחד לא מת בה ועל האהבה וגורל ואני לא יודע איך הוא אמור להסתיים, כי יש בו הרבה שאלות על הדברים האלו - מוות, אובדן, אהבה, להמשיך הלאה, חלומות, עתיד, פחדים... ואין לי תשובות. אני עוד מחפש אותן. מה שכן, אני יודע שבסוף האהבה מנצחת. ומתה. זה מה שיש לי עד עכשיו. 

6. יש לי, כמו שכבר חזרתי ואמרתי כאן, נטייה מדאיגה להתמכרות. וכל הסובבים אותי מודעים לזה. תקופה ארוכה הייתי צורך קפאין בצורה מאוד מדאיגה, הרבה פחיות XL והרבה ספלי קפה היו פזורים על השולחן שלי כל יום ביומו. ואז הפסקתי ועברתי להתמכרות לתה, זה היה כשנהייתי צמחוני והרגשתי נורא היפי-שאנטי באנטי כזה. אז שתיתי תה. והייתי מכור לסיגריות. אולי אני עדיין קצת. אבל זה בסדר, האמת, זה מעולם לא עבר את גבול הטעם הטוב. ואני די מכור לנרגילה עם החברים, כי כשאין נרגילה זה מרגיש כאילו מישהו מאוד חסר בחבורה שלנו. וזה באמת קצת עצוב. ואני גם נוטה להתמכר לסדרות אמריקאיות, היום קצת פחות, אבל את "באפי קוטלת הערפדים" למשל ראיתי נונסטופ בתחילת התיכון שלי, במשך שנה שלמה. סיימתי את כל הסדרה, כ-144 פרקים שכל אחד מהם ארבעים דקות, בערך בחודשיים, ואולי זה היה קצת הכרחי כי הסדרה הזאת הייתה הרול-מודל שלי ובאמת שאני אדם טוב יותר בזכותה. ואני מכור לגמרי לסיטקומים אמריקאיים, ודברים כמו פרנדז, משפחת סימפסון, קוגר טאון, איך פגשתי את אמא וכיו"ב גורמים לי להרגיש טוב וחמים מבפנים. 

7. החלום הכי גדול שלי הוא לטייל בעולם. לראות את הכל הכל הכל. כל מה שיש לו להציע לי. וללמוד כל תרבות אפשרית שאני יכול, ולבקר בכל מקום סודי וכמוס שאפשר (ואם אפשר, גם מצולות הים והחלל), ולראות את החיות הכי מרשימות ואת כל הנופים הכי יפים וצבעוניים וזרים לי בטבע. זה חלום קצת רומנטי ומופרך, אבל זה כיף לחלום, ולפחות נכון להיום, לדעת שיש סיכוי, גם אם קלוש, להגשים אותו.

8.  (שימו לב איך הסעיפים מתקצרים - זמני אוזל!) בעתיד הייתי רוצה לעבוד כאנימטור בדיסני (אחד החלומות) או סופר. העיקר לברוא משהו. 

9. אני לא כל כך רוצה להמשיך, כי עבר כבר יותר מדי זמן ואני מניח שחפרתי מספיק. אבל היי, עכשיו אתם מכירים אותי הרבה יותר טוב. וזה קצת מיותר בהתחשב בזה שאנחנו חברים וירטואליים, אבל יש משהו מעודד בלדעת שאי שם מישהו מכיר אותך יותר טוב מכל אחד אחר.