(או: פרק ב' בהרפתקאותיהם הקודרות והבלתי רומנטיות בעליל של אוקטובר ומונה)

אוקיי, הסיפור הקצרצר הזה נכתב עם האלבום של לאנה דל ריי ברקע, אז אל תאשימו אותי אם הוא עגמומי מדי. מבוסס על סיפור אמיתי, גם הוא עגמומי למדי, אז אולי לא את לאנה יש להאשים.

יש לה עיניים כחולות, למונה, ויש בהן ניצוץ כזה. אוקטובר לא יכל לפענח את פשרו של אותו ניצוץ, אם היה מסוכן לו ותאב בצע או אם היה עדות לרוחה העליזה והמסוקרנת של אותה מונה. אוקטובר לא ניסה לפענחו, למען האמת. הוא השלים עם הניצוץ הזה, ורק היה אסיר תודה שיש לבחורה שלו עיניים כחולות. כי זה די נדיר, שחושבים על זה. פעם הוא וחברים שלו שיחקו "מעולם לא" עם הרבה וודקה ואוקטובר הרגיש איך הבחילה גואה בו. ואז מישהו אמר "מעולם לא הייתי עם מישהי עם עיניים כחולות..." וכולם הרימו כוסיות. ואוקטובר בהתחלה גם הרים את אגרופו הקמוץ סביב הכוסית, ואז לרגע נסוג, חשב על מונה, על הבבואה שלה כפי שהשתקפה בזכרונו המסוחרר. הוא הנמיך מעט את הכוסית, הסתכל סביב לראות את כולם מנענעים את ראשם בניסיון למגר את הטעם המבחיל של הפינלנדיה והרגיש מעט גאה בעצמו.
היו למונה שפתיים קטנות, עבות ואדומות כמו דומדמניות. החיוך שלה היה חתולי, מאופק, עם זאת לפעמים שיניה המחודדות ברקו בהקסמה ולרגע היא נראתה לאוקטובר כמו ערפדית המשחרת לטרף. הוא לא רצה להיות אותו אדם שסיים כקורבן לאישה ערפדית. הוא לא רצה לצאת עם ידו על התחתונה. הוא רצה להפגין מספיק כוח כדי שמונה תתמוגג בין ידיו ולא תעז לפתוח את פיה ולנעוץ שיניה בצווארו. גם ככה העניינים ביניהם היו רגישים, והם עוד בכלל לא התחילו לדבר על מציצות. לא בצוואר ולא שם. היא חשבה שזה מוקדם מדי, גם הוא חשב שזה מוקדם מדי. חוץ מנשיקות על הצוואר הוא רצה להותיר את צווארו שלם ובטוח. הוא לא סיפר למונה על חשדותיו בנוגע לטיבה האמיתית.
הם לא היו יחדיו הרבה זמן, אולי זה לא התאים. שניהם אהבו מאוד את המרדף, את הרגעים הראשונים שהווייתם נשארה עלומה והיו רק חיוכים נבוכים ומרמזים, ומבטים מהירים ומילים מחושבות להפליא ואס אמ אסים מתגרים. כשהאצבעות עוד רפרפו על המקשים שבפלאפון ולא על הבטן אחד של השני במעין ריטואל מיני ומרוסן. הם היו מספרים אחד לשני דברים שטחיים וחלולים. היא הייתה כמו הולדן קולפילד, הוא בכלל לא קרא את התפסן. אז הוא לקח אותו מהספרייה, והתחיל לקרוא. ואז הוא אמר לה: "את בכלל לא כמו הולדן קולפילד" והיא נורא התעצבנה.
זאת הייתה נקודת המפנה הראשונה. 
הם כבר היו ביחד זמן מה באותו זמן שהוא לקח אותה לסיבוב ביישוב שלו בלילה, תחת שמי הכוכבים. שם הם התנשקו לראשונה, תחת שמי הכוכבים. והם היו נפגשים רק בלילות. לא בגלל שהיא ערפדית, הוא ראה אותה באור יום פעם אחת. אלא פשוט ככה, בגלל שאז זה התאים. זאת הייתה מערכת יחסים שהייתה כולה בחושך, במסתרים של נפשם. הם היו מי שהם רצו להיות, עד שהם כבר היו יותר מדי זמן ביחד ונהיה מיותר לנסות לחשוב על המילים במקום פשוט להגיד אותם. ואז, חסרי מסכות, היא התעצבנה. היא אמרה שהיא בכלל אל התכוונה שהיא כמו הולדן, היא פשוט סיפרה לו על ספר שהיא נורא אהבה. והוא ידע בלב לבו שהיא סתם ניסתה לעשות רושם כי הוא אוהב בחורות אינטלקטואליות. הוא גם ידע שהיא לא באמת מקשיבה לפינק פלויד ומיוז בזמנה הפנוי, אבל זה לא שינה לו כי היא יפהפייה ותחת שמי הכוכבים הם נהנים כל כך, בלי דיבורים, רק שהשפתיים עסוקות בלתת נשיקות.
אחרי זה הם ישבו על גרם מדרגות ארוך שהלך למטה. ואילו הם ישבו בפסגה, צופים לחשכה שמתחת, תחת שמי הכוכבים. הם החליטו לראות כמה הם דומים וכמה הם שונים. כל אותם דברים שהם הסתירו קודם לכן יצאו לאור, שקרים קטנים ושקרים גדולים. שניהם היו במגמת ספרות מורחבת. הוא אהב סימבוליזם, היא אהבה ריאליזם. אולי שם התחיל הפער, כשהיא קראה לפערים ביניהם פערים והוא קרא להם פרפרים. כשהיא קראה לבעיות הקטנות בעיות קטנות והוא קרא להן נמלים, כשהיא קראה למשקולות הגדולות שמעיבות על הלב שלה משקולות גדולות שמעיבות על הלב שלה והוא קרא להן פילים. "יש לך פיל על הלב?" "-די כבר."
אז במקום לדבר הם התנשקו, כי הם ידעו שעם הם ידברו הם רק יעמיקו את הפרפרים ביניהם, והפילים רק יתרבו. אז עדיף לכסות אותם באדמה של רומנטיקה מזויפת ועקומה, ולדמיין כאילו הם לא שם. אבל באיזשהו שלב זה שוחק, ואז נגמרים הטלפונים, ואז נגמרות הפגישות.
ואז, אחרי שבועיים, אוקטובר מקבל ממנה טלפון. 
הוא לא זכר מה היא אמרה, אבל כך תרגם את זה: "אני צריכה לדבר. אני מרגישה כאילו כבר יש עליי יותר מדי פילים שאני לא יכולה לשאת את זה. אין יותר מקום בשבילי להכיל את כולם, האדמה נמלאת גופות והם נערמים בערימות. כבר אי אפשר להסתיר את כל הפילים, אוקטובר, כבר אין מקום לקבור אותם. אז אני רוצה להפסיק. עם הפרפרים, עם הנמלים, אבל זה מילא. נמאס לי לנסות לקבור עוד פילים."
לאוקטובר היה עצוב אחרי זה. הוא תיאר את היום שאחרי כ"היום הכי עצוב בחיים שלי". וחברים שלו אמרו לו, אבל לא אהבת אותה בכלל, לא? היית איתה רק בגלל העיניים הכחולות. 
אוקטובר הנהן בחיוך סתום, כי הוא ידע שלהגיד שהוא דווקא כן אהב אותה לא יעזור. הוא בעצמו קצת התקשה להכיל את זה שדווקא ברגע שאהבתו אליה גאתה היא החליטה להפסיק. הוא החליט לעשות קצת חשבון נפש, לחזור לבית הקברות ולמשות את גופות הפילים מהאדמה.
"אם אתה אוהב מישהו תשחרר אותו" הוא נזכר. באותו משל הפרפרים. הוא דמיין את מונה קמוצה באגרופו שנפתח והיא מתעופפת לה משם. רק בגלל שהיו יותר מדי פילים, והיא הייתה רק פרפר אחד.
אז הוא אמר לעצמו, זין על משל הפרפרים. 
והוא רצה לחזור, והם חזרו לילה אחד. והוא ניסה לשמור עליה, חרף הפרפרים, חרף הפילים, אבל זה רק גדל וגדל והפילים הציפו את כל קיומו ואמללו את שניהם. עד שזה התפוצץ להם בפנים. והוא הלך צעד רחוק מדי ופגע בה מאוד.
כשהיא שכבה על הספה ובהתה בקיר באדישות, קצת אחרי שהוא ניפץ לה את הלב קצת יותר מדי, אחרי שהיא ניסתה להתעלם מהמילים שפגעו בה כמו סכינים ולא הצליחה, הוא אמר לה: "את יודעת מה רציתי להגיד לך מקודם, כשהתחמקת ממני?" "-מה?" "שיש היום את אותם כוכבים שהיו פעם ראשונה שהיינו ביחד." "-וואלה?" "וואלה." "-אתה יודע, אוקטובר..." "מה, מונה?" "-הפילים עדיין שם."
"אני יודע, מונה."
"-אז תשחרר אותי."
"אבל אני אוהב אותך."
"-דווקא בגלל זה."
וזה קשה לשחרר, חרף האהבה, חרף הפרפרים.