פאקינג כן. ג-א-ו-ל-ה. אני לא יודע אם זאת העובדה שהיה לי יום כיפי עם החברים בטבע, או אם זו הישיבה הטובה הזאת עכשיו על הנרגילה, או אם זה שאני פשוט מרגיש כאילו השתחררתי מהקללה הזאת שנקראת מונה. נגאלתי מכל התחושות הרעות. אולי הייתי צריך משהו כזה שיזעזע אותי כדי שיוציא ממני את כל המיץ הרע.

שמעתי על זה וכעסתי, ובאמת שרציתי לבכות מרוב תסכול ותחושת בגידה צורבת... אבל נגאלתי. וזה מרגיש מדהים לשמוע שנעשה לי עוול כל כך גדול, מעשה כזה בוגדני, ושעדיין תהיה לי היכולת שעה אחרי להיכנס לפרופורציות, לא לעשות את הדרמות שאני יודע לעשות יפה מאוד, להתפכח ולהבין ש, ברצינות, אני לא שם זין. וזה מוזר לחשוב על זה שאני לא הולך לעשות כלום, לא כי אני מפחד, אלא כי זה המעשה הבוגר. ואני אפילו לא עושה את זה כי זה המעשה הבוגר, זה פשוט מרגיש נכון. ההתעלמות הזאת פשוט משחררת אותי לגמרי. ההסכמה העצמית הזאת לא להיכנס לאותם מחשכים מגעילים בהם נהניתי לרבוץ פעם, לא לנסות לפגוע ולנתץ ולנפץ אלא פשוט לשחרר את זה ולהיות נקי.

אני רוצה לספר לכם קצת ושתקשיבו, או תקראו לצורך העניין - אני מרגיש, לפחות בדקות האלו, ממש מאושר. וזה קצת כמו שרואים בסרטים אנשים פסיכים מקבלים בשורה ממש רעה ופתאום נהיים נורא נורא שמחים למראית עין אבל בעצם בוכים בלב ונכנסים למעין מנגנון הכחשה. אבל זה לא ככה. אני לא כמו רוס בעונה העשירית של פרנדז שמגלה שג'ואי ורייצ'ל ביחד ומחליט להעמיד פני מאושר ולהכין פאהיטס. אני באמת, באמת משוחרר. זה באמת מרגיש כאילו מישהו ניער אותי והעיר אותי מהטראנס הזה ונתן לי כאפה מצלצלת.

אולי אני חייב תודה לחברים שלי שהרגיעו אותי כאילו כל רגע אני הולך להתפוצץ ולצאת על כל העולם הזה. ואולי אני צריך להודות למונה ולהוא שפעם נורא אהבתי על הכאפה המצלצלת ששני המזדיינים האלו נתנו לי. ופתאום כבר לא אכפת לי, זה נראה כל כך חסר חשיבות, בזמן שפעם לכל דבר קטן ייחסתי משמעות עילאית.

עם החוקיות באה הנאורות, אולי, כי זה פתאום עכשיו שאני מרגיש כאילו הכל מתחיל להסתדר אצלי בתור בן אדם. אולי זה סתם מרגיש ככה בגלל השבוע הזה שסבב סביב הגיל, אבל זו תחושה של איזון, שהעניינים מתחילים להתיישב במקומם הנכון. ועשו לי מסיבה מטורפת בלילה ואז נסעתי עם חברים לפאב המקומי והיה לי פשוט כיף. וטיילתי במקומות כל כך יפים בשבוע האחרון, וקיבלתי בשורות כאלו טובות... ברצינות, זו מרגישה כמו פתיחה של תקופה טובה. ואני מרגיש קצת כאילו אני כותב את הרשומה הזאת במצב של אובר-האפינס, כאילו אני על מבסוטון או משהו, ואולי מחר זה ייראה טיפשי ואני אחזור לקדרות האופיינית שלי... אבל זה כאן. התחושה הזאת, של השלמות, של התיקון, של הגאולה.

זאת הייתה אמורה להיות רשומה קודרת וזועמת. רק לשם הפרוטוקול.