רציתי לחפור פה קצת אבל אין לי כוח. אני כבר שלושה ימים בבית מפאת פציעה ושגרת היום הבטלנית הזאת מעייפת אותי לגמרי.

ביום שישי הייתה פה מסיבה בבית של אחד החברים והיה אלכוהול ונרגילה. אלה היו כל האסונות של הזמן הזה נופלים עליי ברגע. מונה עם הבחור החדש שלה, אדם עם תסביכי האופי שלו וההתעללות הקולקטיבית ובחורה שעצבנה אותי מאוד מאוד ועוד מישהו שעצבן אותי מאוד מאוד והייתי חייב להתפרק. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי במסיבה והחלטתי להתרחק לרגע ולנעול את עצמי באחד החדרים בקומה העליונה ולהתפרק לחלוטין ולא היה אף אחד שירים אותי.

אחרי זה יצאתי החוצה לסיגריה עם מישהי. לקחתי אותה הצידה והתפרקתי לה בידיים. אמרתי לה שזה לא הוגן שאני עושה תיקון נפש, שאני משתפר ועושה רק טוב לכולם, ושכל הדברים האלו נופלים עלי שלא באשמתי. אני לא צריך את זה. כולם יודעים ששאגי מחייך כל הזמן וששאגי שמח, ושום דבר לא רע אצלו בחיים. אבל אני הסתכלתי במראה ונמאס לי לחייך. ואמרתי לה שאני באמת מנסה להישאר חזק, אבל למה אני צריך לאכול את כל החרא הזה.

אולי זה היה האלכוהול שהוציא את כל הרגשות הרעים האלו מהקרביים שלי. אני לא מתחרט שכל זה קרה, הרגשתי את הבדידות ותחושת הבגידה ממש מעקצצת לי בדם שזורם בורידים בכל הגוף שלי. היה לי קשה ולא ידעתי איך להכיל את הכל.

כולם היו שתויים בפנים, רוקדים ושמחים ומחייכים. הם מושיטים לי ידיים לגרור אותי לתוך רחבת הריקודים ואני בורח למעלה, לקומה עם עשרות החדרים. ובין שיחה בחדר של אחותו של בעל הבית ולשיחת נפש בשירותים אני מנסה לשכוח כל מילה ממה שנאמר כי כל השיחות נגמרו רע. ואני פותח דלת ועוד דלת ורואה עוד אנשים בשיחות רציניות וכבדות בזמן שלמטה כולם שמחים.

ואני לא מבין למה הכל כל כך מעוות.

סתם כי טליה ביקשה תמונה של החיוך שלי. זה נראה כל כך אבסורד לקחת את הפנים שלי ולגזור מהם את החיוך, כמעט סמלי. אני מחייך בכל התמונות וזה תמיד אמיתי. אולי אני באמת לא מרגיש רע אף פעם, וכולם צודקים, אין לי שום דבר רע בחיים. והעצב העמוק הזה שמפעם בפנים הוא רק אשליה. אבל מי אתם שתגידו לי אם זה אמיתי או לא?