או: איזו שבת יפה עברה עליי. 

קראתי את "התפסן בשדה השיפון" הנפלא של סלינג'ר, אחרי שנה בערך שאני דוחה את הקריאה בו. התחלתי אותו עוד כשיצאתי עם מונה, בתקופה שהכל היה יפה והזיוף היה עמוק מתחת לפני השטח, ולא הצלחתי להתקדם מעבר לפרק השלישי. היום לקחתי אותו לידי וקראתי אותו ברצף מתחילתו ועד סופו. וזה היה קצת כבד לפעמים לחשוב על כל הניכור והזרות שקיימת בעולם אבל גם משחרר בצורה מסויימת. 

אני יודע שכל מתבגר שקורא את הספר הזה רואה בעצמו את קולפילד, אבל יש משהו בכמיהה לחזור לתמימות שהייתה לנו, בתחושת הגלות הזאת מעולם המציאות וברצון למצוא מפלט בעולם נאיבי ושטוף שמש או במוות עצמו, בזעקה המפלחת הזאת שקוראת להפסיק עם החיים המסורתיים והצבועים והפלסטיים האלה, עם החיוכים הסתומים וה"מה קורה?" הלא אכפתי. 

ואני מזדהה עם הולדן, ואולי גם אני שואל, באופן כלשהו: לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? והם אומרים שזו אנלוגיה לשכבה התחתונה בניו יורק או למוות, אבל אותי זה פשוט מעניין. ואולי האגם זו העיר הגדולה והברווזים זה אני, שעוד מנסה להיאחז בתמימות או במרד נעורים או בחופש, חירות שיש לי כרגע ותסתיים ברגע שאצא לעולם לבדי. ואם העיר תקפא תחתיי וארצה לעוף למקום שטוף שמש, לאן אעוף?

אבל אני חורג מהנושא, ולמרות שהולדן העיד שהוא אוהב אותו, הייתה לי שבת נפלאה מעבר לכך. בשביל סובב היישוב עם החברים ונרגילה ופק"ל קפה מול נוף ילדות ירוק וציורי. לא יודע, היה לי כיף לחשוב שלא הכל סביבי מזוייף. 

לספר הזה באמת יש הרבה השפעה, לפעמים כזו הרסנית כמו שמייק צ'אפמן לימד את העולם. אולי הוא באמת קצת הרסני, שפתאום הזיוף בחברה שלנו נראה לך כל כך בלתי נסבל, וההתבגרות נראית לך כל כך שטנית, שאולי עדיף לעשות מעשה גדול, אימפולסיבי, ורק אחרי זה להסתכל לאחור.