זה פחות או יותר המוטו החדש שלי. אני שם זין על כל העולם ואשתו. לא יודע, אולי זה מרד נעורים כזה אבל מה זה נמאס לי מהכל. זה התחיל כשלקחתי את "התפסן" קצת רחוק מדי והתעצבנתי על כולם שהם מזוייפים ועל העולם הזה שהוא מזוייף. וזה המשיך בזה שהפסקתי להקשיב למה שכולם אומרים ומחקתי את הפייסבוק המזדיין הזה והלכתי ועשיתי את ההליקס המזדיין הזה ובאופן כללי הסתפנתי בחדר שלי.

אתמול ישבתי עם מישהי בבית קפה ולא דיברנו כמה חודשים טובים. דיברתי איתה על זה שאני שם זין על העולם עכשיו, זה הקטע החדש שלי. ואז סיפרתי לה איך פתאום כבר אין לי חברים כי מאז שאין לי פייסבוק אף אחד לא מדבר איתי, והמצב אכן בכי רע כשהפעמים היחידות שיצרתי קשר עם האנשים סביבי היה כשהם היו מחוברים לפורמט המתועב הזה. ואף אחד לא טורח להרים טלפון, ואני לא ארים את הכפפה חס וחלילה, ויש לי את החברה היחידה ששם לידי כל החיים שלי ואני מדבר רק איתה ומעשן רק איתה המון המון המון לימונענע. וסיפרתי לבחורה ההיא שאני רק יושב בבית ושומע מוזיקה (עדיין מתלהב מהסטריאו ומגלה מלא מוזיקה טובה) וקורא ספרים כבדים, כבדים (על העיוורון והחיים כמשל, שניהם בסדר כרגע) ולומד לנגן על גיטרה שירים של החיפושיות.

וזהו, פחות או יותר. החיים שלי בחופש הזה, האחרון מסוגו, נעים סביב אג'נדת ה"כוסעומו של העולם הזה" החדשה שבטח תתפוגג תכף תכף, הלוואי שלא. אני כביכול מרגיש חופשי אבל בפנים אני פשוט מנסה להשתחרר מכלוב הזה כמה שיותר מהר. אולי אני עצמי מזוייף, לכו תדעו, אולי אני רק עוד קונפורמיסט מסורתי שחווה מרד נעורים קצר ועוד רגע יילך לשנת השירות שלו, ומשם ימשיך היישר לצבא, לתפקיד טוב במודיעין כי לאף אחד לא אכפת שהוא לא רוצה בכלל מודיעין, ואז הוא לא יספיק אפילו לטייל לפני שאיזו חברת הייטק אפרורית וסגרירית תחטוף אותי כי אני יוצא חטיבת מודיעין מובחרת ואז אני אעבוד במשרד מ-9 עד 7 בערב ואני אחזור לאישה עם מאניה דיפרסיה וילדים מהופנטים מול ערוץ הילדים.

אני כל פעם מדכא את עצמי מחדש. אבל זאת תקופה כזאת, והכל עובר. וידעתי זמנים חשוכים יותר בחיי, אני יודע שזה משתפר. יש לי את היומן הוירטואלי הזה שיראה לי זמנים טובים יותר. תראו את יולי, אני אוהב לחזור לשם. מאי-יוני-יולי. כמה שמחה נטפה מהרשומות הללו. בא לי לחזור. ובא לי כבר שבוע הספר.

בנאדם שקרא את "כל זאת חרף הפרפרים" אמר שהוא אוהב את אוקטובר. "אני אוהב את כמה שאוקטובר הוא כמעט שולי – הוא הנקודה החלולה במרכז, והכול סובב סביבו" ואף פעם לא חשבתי ככה על אוקטובר אבל זה באמת נשמע קצת כמוהו. כמוני.

אתם יודעים, בהתחלה בכלל רציתי לכתוב רשומה על האהבה הראשונה שלי. היחידה שלי. הגדולה שלי, המעוותת, בלתי אפשרית, טיפשית לחלוטין ויחידה שלי. אבל השעה אחת בלילה ויש לי מחר בי"ס. קונפורמיסט עד הסוף. אולי אני אכתוב עליה בזמנים שהאדרנלין ישוב לזרום לי בעורקים. אבל היא נהייתה פחות או יותר חלק ממני, חלק מההגדרה שלי. אני כמה אליה כבר שנים, ונראה לי שכשתכירו אותה אז במובן מסוים גם תכירו אותי. היא חדת-קרן, אתם מבינים. והיא האחרונה מסוגה. והיא מתה, מתה, מתה...

לילה טוב שיהיה, ומי ייתן שנדע זמנים טובים יותר. מקווה שהיקום יביא קיץ טוב עם אנרגיות חיוביות ורשומות שיהיה אפשר להסתכל עליהן בדיעבד ולחייך.

אמן.

הומוג'ניק של ביורק זה אלבום שנורא כיף לשמוע ברקע. וחוץ מזה אני גם שומע ככה הרבה פורטיסהד ודיוויד בואי ושלום חנוך ואביב גפן. נחמד כאן מאוד, במחילה שלי. נשבע.