שוב פעם בא מהר מדי. מהר מדי מהר מדי מהר מדי. אבל בדרך כלל הוא בא עם קיץ ושמש מחממת והיום הזה היה אפרורי, השמיים היו נטולי עננים וצבועים בלבן עבש ומדכא. זה נראה סגרירי והיה רותח, לא הייתה לחות אבל היה לי חם כמו השאול. סבלתי להיות בחוץ אז חזרתי להתיישב לי בצללים. לא יודע.

מהר מדי מהר מדי מהר מדי. הכל הולך מהר מדי, חולף לי ביעף מול העיניים ואני לא מצליח לאחוז בשום דבר ממשי. שוב נכשלתי טסט, וזה צורב לי עמוק בלב יותר משחשבתי כי זה אולי הכישלון הכי גורף שחוויתי אי פעם בחיי. ושוב כלום לא משתנה, אני עדיין מרגיש אותו אאוטסיידר חמום מוח שאני, בלי יכולת לחזור לזמנים שהצלחתי לעשות תיקון, שהה לי את האומץ והכח ליזום ולבצע.

מהר מדי מהר מדי מהר מדי. כאילו פתאום אין לי חברים, אין לי זמן, אין לי כח. אני שוב תובע בביצה אפורה של לחצים שסוגרים עליי בצורה קלאסטרופובית להחריד. לא יודע איפה למצוא את הסוף של הדבר הזה, או איפה בכלל ההתחלה, זה הכל פתיל סבוך של חששות ויגון וחרטות ודכאון. מהר מדי מהר מדי מהר מדי, כאילו אף אחד לא מחכה לי וזה מעצבן לי את הצורה. אני חוזר הביתה מותש ואז הזמן עובר לאט, לאט, לאט, לא נותן לי מנוח. אין לי מנוח. שמורדוך ישמור אותי, אני רק מחכה לאיזושהי ישועה. אולי ביום שבת, הלוואי, רק שכלום לא ייגמר רע.

זה תמיד נגמר רע.

מהר מדי מהר מדי מהר מדי. שיעבור אבל לא ייגמר, שיעבור... אבל אני לא רוצה שזה ייגמר. לא התחושה, לא התקופה. זה. כי אני פשוט מפחד ממה שיבוא אחרי זה, ואני מפחד מהזכרונות שייראו לי רומנטיים ואידאליים. כי הכל עובר מהר מדי מהר מדי מהר מדי ואם הייתה לי משאלה הייתי מבקש להתחיל את החיים שלי מחדש.

ולהישאר צעיר לנצח.

נ.ב: שבועיים לפני הגשת הפרוייקטים באמנות, בצורה אופיינית לי, החלטתי לזרוק את הפרוייקט הקודם לפח ולהתחיל אחד חדש. אני עד כדי כל אימפולסיבי ועד כדי כך מטומטם, למרות שהנושא החדש עושה רושם טוב אבל אין לי זמן. הוא מבוסס בכבדות על "כל זאת חרף הפרפרים" (מינואר) שאני מאוד מאוד אוהב ויש בו כרגע שלד של פיל, מדרגות לשאול ואשת-פרפר קשורה בחוטים ליד מפלצתית.