זה מה זה לא אופייני לי לחזור לפה כל כך מהר, אבל רפרפתי בכתבים שלי מהשנה שעברה ומצאתי שלד לסיפור אגדתי ועצוב על טייס בן אלמוות שתר את העולם על גבה של ענן בצורת לווייתן בשם אורסולה. מעולם לא כתבתי את זה, מלבד ניסיון טיוטא לסיפור קצר אחד שעסק בהגעתו של הטייס למדבר שומם ומצא עיר קדומה ונטושה, והייתה אמורה להכנס שם עלמה במצוקה שהיא נסיכה ומכשפה מרשעת. אבל מעולם לא כתבתי את זה, רק פינטזתי על הטייס בן האלמוות תר את העולם על גבה של אורסולה בשמיים קיציים ושלווים כמו אוקיינוס שוקט. ואולי זה מתאר יפה מאוד את הלך הרוח ששרה עליי שנה שעברה, על זרמים חיוביים שפעפעו בי, כל הצ'אי ההודי שצרכתי והסמים המלאכותיים והאנשים שהסתובבתי איתם, הכל היה באנרגיה קוסמית ושלווה. אלה היו זמנים של אשליה ורמנטיקה ואני לא מתגעגע אליהם מאוד, אבל הסיפור הזה מחזיר אותי לשם, לזמנים נינוחים ומאווררים. הוא באמת היה יכול להיות סיפור יפה מאוד, אבל אולי טרם הגיע זמנו להיכתב.

מה שכן, חשבתי אולי לשכתב אותו. ואז עלה בי הרעיון להפוך את אורסולה לנשמתה של אשתו המנוחה של הטייס בן האלמוות ואת המסע שלו סביב תבל, מעל אירופה הקדמונית ואסיה המכושפת, למעין אודיסאה בסגנון אורפיאוסי להשבת נשמתה, ואולי לגאולה. וזה לא היה פעם, כי אז הוא פשוט היה טייס שחווה חוויות במקומות שונים בתבל, ובסקנדינביה הפראית הייתה גילדה של שאמאנים שהחליפו צורתם לעיטים ושאר ציפורים דורסות, והיו שם הרים מושלגים ומכשפי אופל מלוכסני עיניים. והייתה שם תעוזה ואומץ לב של טייס חסר שם ושל ענן עליו רכב כי אהב אותו מהיותו ענן, ולא הייתה שם טרגדיה קורעת לב, ולא היתה אפלה מאחורי יחסיהם.

מה שאני אומר זה, שאולי אני כבר לא יכול לתור את העולם על ענן ולראות את השמש קיצית שכזאת. אולי חפרתי עמוק מדי והטרגדיה כבר נוזלת החוצה, אולי אני לא יכול להתחמק ממה שמסתתר מאחורי הוילון הזה שמסתיר את המציאות. כי המציאות תמיד כואבת, תמיד תמיד תמיד.