בחיי, שחררתי שאגת שמחה כשהבנתי שיולי הגיע. 

כי ישבתי בין חברים טובים, בבית של הבחורה שאני הכי אוהב שהיא אחותי-הלא-ביולוגית בערך, על נרגילה וקפה, והשמש יוקדת ואנחנו צוחקים ביחד ושומעים החיפושיות ומתכננים תכניות לקיץ ולבושים בפיג'מות זרוקות. וזאת התחושה הזאת, בדיוק בדיוק בדיוק, הכיף, האחווה, השמש, הקיץ, החירות הזאת - אנחנו אדונים לעצמנו ואנחנו מבלים ביחד, כמו כל קיץ עד היום. והיה לי כל כך כיף לחשוב איך אלו הימים הטובים שלנו, כמו שככה בדיוק היו הימים הטובים שלנו בכל קיץ עד היום.

אבל זהו. זה נגמר.

כי זאתי מתגייסת עוד חודש, וזה עוד חודשיים, וזה הולך לשנת שירות עוד שלושה שבועות, וזאת קצת אחריו, ואני גם, אוטוטו. אוטופאקינגטו. 

ואז זה קצת עצוב, כי יש בפנים את התחושה שלמרות שהפרידה עוד לא צורבת, למרות שנתראה, אלו הימים הטובים שלנו, והם תכף נגמרים.

ב"כמה טוב להיות פרח קיר" ובחיי שאני מודע לכמה אני חופר על הספר הנהדר הזה, אבל הוא פשוט שווה את זה, הדמות הראשית מתוודע לעובדה שהוא יושב עם החברים הטובים והמוזרים והאאוטסיידרים בדיינר הקבוע שלהם, והם מעשנים בשרשרת ומדברים על דברים מחתרתיים, וכמה כיף לו להיות ככה, בתוך הדברים, והוא חשב על איך ההורים שלו בטח ישבו ככה, עם החברים שלהם, במקום הקבוע שלהם, ודיברו על דברים מחתרתיים וברומו של עולם, וכמה היה להם כיף ככה.

ואני לא רוצה שזה יעבור. אני שונא את הקיץ, דביק ולח כאן וחם ותופת לצאת מהבית. אבל התחושה הזאת של לשבת ביחד במרפסת, לעשן נרגילה, לצחוק, לחייך. בחיי בחיי בחיי שזה שווה את הכל. לרוץ בזריחה. לילות לבנים. גיחות לעיר הגדולה ולים. אני מפחד שזה יישבר לרסיסים, אני מפחד לא לראות יותר את האנשים האלו שאני כל כך אוהב. אני יודע שאני אראה, באמת שאני יודע, אבל פשוט עצוב לי לחשוב שהזמנים הטובים תכף באים לקיצם. וכל אחד יוצא לדרך חדשה, ובחיי שאם זה היה תלוי בי היינו נשארים ככה לכל החיים.

סיפרתי לאיזו בחורה מקסימה מהכיתה שלי, שאותה ודאי כבר לא אראה, שאם אראה אותה בעוד עשרים שנה במדרחוב של זכרון או מקום אקראי והומה אדם דומה כלשהו, וניפגש, ונחליף חוויות ונשאל "מה, איפה את גרה? עדיין שם? לא השתנית!" והיא תציג אותי לבעלה או לילדיה- "תראו, הוא היה איתי בשכבה, והיינו חברים נורא טובים, אפילו היינו יחד במגמה! ובילינו ביחד ואהבנו וטיפלתי בו כשהוא השתכר" ואז כל אחד יילך לדרכו, ולא באמת יהיה אכפת לנו. וכל הרגשות והחיבה הגדולה שאנחנו עוצרים בתוכנו תיעלם. וזה יימוג כהבל. הכל הבל הבלים. וביקשתי ממנה, שאם היא אי פעם תפגוש אותי במקום הומה אדם, אם אי פעם נחליף מילים חלולות, בבקשה, בבקשה, בבקשה, שתתן לי חיבוק. סיכמנו שהיא תזמין אותי לקפה טוב, ושאני אהיה נחמד כמו שאני נחמד אליה עכשיו, כי לאנשים שאני לא מחובר אני נורא אפאתי. ושלא ניתן למרחק של הזמן ולקמטים בפנים להשכיח ממנו את כל זה. והיא הייתה קרובה לבכי, כי לא משנה כמה זה יהיה שולי כשיבוא הזמן, כמה זה מלומדרמטי. זה קורה.

אבל אני מכניס את עצמי לשלולית של דכדוך ומלנכוליה. אני חי את זה, אני בתוך אותם הימים. עוד מעט אנחנו מעלים כאן הפקה, ואז אני טס עם כל החבר'ה הטובים שלי לבלות ויהיה לנו כל כך כיף. ונצלם מלא תמונות ונעלה לפייסבוק ונתעד שם את כל הבדיחות הפרטיות והווי המדהים שלנו שאני לא רוצה שייגמר לעולם. וזה יהיה לי נכס לעתיד. כי ממש עוד מעט אני יורד דרומה לעשות עשייה חברתית, לבד לבד לבד, ואני בקושי אראה בית. אבל זה בסדר, אני מניח.

מסתבר שהמשפחה שלי רוצה לנסוע לאירופה לתשעה ימים, וכשנחזור זה יהיה שלושה ימים לפני שאני אתחיל את הש"ש שלי. וזה עצוב לי, כי זה אומר שאני לא אראה את החברים שלי הרבה זמן, ואני אחזור ויהיו לי רק שלושה ימי חופש ואז אני אלך לדבר המפחיד הזה שהוא החיים החדשים שלי. ובאמת שזה כל כך מפחיד אותי שהלב שלי פועם בחרדה ובא לי לגרד אותו מהמקום כדי שזה יפסיק להלחיץ אותי. אני תמיד מפחד מפני הדבר הגדול הבא ולפעמים זה ממש גורם לי לפספס אותו. לא רוצה שזה יקרה עכשיו. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. רק שהכל יישאר ככה וזה יישאר בעתיד.

ואחותי-הלא-ביולוגית תהיה בחו"ל כשאני ארד דרומה, וזאתי כבר תתגייס, וזה כבר יתחיל את הש"ש שלו, והחבר הטוב שלי גם יהיה בחו"ל. 

ואני נשבע, זה מרגיש כאילו השבועות האלו הם ההזדמנות האחרונה שלנו להיות אינסופיים.

וזה משמח ומעציב כל כך בו זמנית.