הטובה הגדולה ביותר שאבי עשה לי, מלבד כל שאר הדברים הנפלאים שחולל בחיי, הייתה להעניק לי את האוסף השלישי בסדרת "בלוז פסטיבל". כבר שנתיים, בעצם אולי אפילו יותר, הבלוז המלנכולי הזה מלווה אותי. אני נורא אוהב את בלוז. קניתי לו דיסק של ג'יי ג'יי קייל לראש השנה, אבל אני רוצה להעניק לו משהו שיוכל ללוות גם אותו במשך שנים, ואני לא יודע אם זה עומד בתנאי.

אני מפסיק קצת בלוז וחוזר לשמוע ג'ו היסאישי. אני שם את הפסקול של הנסיכה מונונוקי בסטריאו וקורא ככה את 1Q84 של הרוקי מורקמי. הוא הסופר האהוב עליי, וזה לא ייתכן שכל ספר שלו שאני אקרא ישבה אותי ברמה כל כך טוטאלית וסוחפת. זה כאילו אני והוא נועדנו אחד לשני, איכשהו אני מרגיש שלמרות שכל הסוריאליזם שלו לא בא על כנו ולא מקבלים תשובות מהימנות אני ממש מבין את זה. כאילו אני יודע מה המקום של דבר והכל נמצא במקום מאוד נכון. גם הכתיבה שלו יפהפייה. כזו רגישות. יש לו לשון ציורית ופיוטית ומלנכולית ונוגה שמשרה עליי אווירה של רוגע ורומנטיקה. נותרו לי שלושה פרקים לסיום הסאגה המופתית הזאת, 1Q84, שריתקה אותי אליה בצורה כל כך לא אופיינית. 800 עמודים בשבוע. נראה לי שאחרי זה אני אחזור לביוגרפיה של צ'ה גווארה שהתחלתי זה מכבר. אני גם אעשה מנוי לספרייה, כי עכשיו אני כבר לא תלמיד בי"ס ואין לי מאיפה להשאיל ספרי קריאה. אתם יודעים, כשביקרתי בתיכון לפני כמה ימים הספרנית הייתה האדם הראשון שהלכתי להגיד לו שלום, והיא נורא שמחה לראות אותי, וזה נורא חימם לי את הלב. באמת באמת.

אולי הארד לאק בלוז באמת התאים להלך הרוח ששורה עליי. מחר אני שם פעמיי חזרה דרומה למסגרת המעיקה הזאת בתקווה שהשבוע יביא איתו אנרגיות טובות. אני יודע. לפחות אני יודע בוודאות שהעניינים ישתפרו אחרי ראש השנה. יש לי עוד ממש טיפה לעבור, אבל זה קשה מכל דבר אחר שעברתי, בחיי. אני רק רוצה את החברים שלי איתי. בדמיון שלי אני יושב בדיונות, כולי שבור וטובע בשלולית הבוץ שאני מקיף בה את עצמי בזמני לבד במדבר, ופתאום אני שומע דהירות וחברים שלי מתגלים על גבם של סוסים ערבים חומים ואציליים. במוזיקה של ג'ו היסאישי בדיוק הרגע הכינורות התחילו לנגן בדיוק שכתבתי את השורה הזאת וזה כאילו גורלי.

הכל גורלי. הכל מונח על הכף. לפני שעתיים היה לי התקף חרדה רציני, הלב שלי פעם ועמד לקרוע לי את החזה והרגשתי צמרמורת עזה ותחושה של חוסר מנוח ורגיעה והכל בגלל שאני לא רוצה לחזור למדבר. אבל אם אני לא אתמודד עם זה אז עם מה אני כן אתמודד. לא יודע. זה הרבה מחשבות, והבית בעצמו גם כבר כולו שיממון. כולם מפוזרים בכל קצוות הארץ ואני מרגיש כאילו רוח חזקה נשבה על הגבעה שלי ופיזרה את כל הבלונים ואין לי איך לאסוף אותם חזרה אליי. רק לחיות מסופ"ש לסופ"ש. השתכרתי והיה לי מה זה כיף. אבל אני רוצה שוב להשתכר להשתכר. להשתכר באמת. לאבד את עצמי לגמרי. חרטות אחרי זה. היגיון אחרי זה. 

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

דריה, הסיפור בדרך, כפיצוי על הציור.