אחד הדברים שהכי חסרים לי בשנת השירות זה הזמן עם עצמי. לצייר, או לקרוא ספר, או לראות פרק בסדרה שאני אוהב. הדברים הקטנים האלו שהיו מחזיקים אותי שפוי בתקופות החשוכות שהיו לי. ועכשיו בתקופות החשוכות אני מוצא את עצמי עם תרמיל ובו רק בגדים ושק"ש, וכל מה שיש לי לדפדף בו זה הפייסבוק בסמארטפון או לנסות לכתוב מיילים לטליה למרות שזה לא הוכיח את עצמו. ואז אני מרים טלפון למשפחה ולחברים רק כדי לשמוע קול של בית, ואני מתייסר בזכרונות על הספרים שקראתי ואני רוצה לקרוא, ומגולל בדמיוני פרקים של פרנדז או המפץ הגדול שאני זוכר כמעט בעל פה. או שאני שם אוזניות ושומע מוזיקה. ומחר, כשאני שוב שם פעמיי דרומה, אני אקח איתי גם את הלפטופ. ואני אמצא לעצמי זמן להתכנס לבד לבד לבד, רק אני בתוכי, ולשים איזה פרק של משהו בצפייה ישירה, ושיזדיינו כל השאר. והתקווה הכי גדולה שלי היא שהקומונה שלי תבין את הצורך הכל כך מהותי, כמעט קיומי שלי בלבד, או בבית. 

השבוע הזה בבית היה כל כך משחרר. אחרי כל כך הרבה זמן שכל החברים שלי היו מפוזרים ברחבי הארץ ושאני עצמי התנדנדתי בין הדרום הרחוק לצפון הרחוק הייתה לי את הרגיעה המיוחלת הזאת. הרגשתי שוב שלם. שוב אותן ישיבות שמשיות על נרגילה כשהחיפושיות מתנגנות ברקע. יצאתי הרבה לפאבים. טיילנו קצת. עישנו עוד קצת נרגילה, ובחיי שהטעם עוד יושב לי בגרון. היום עישנתי כל כך הרבה שקיבלתי סחרחורת נוראית, אז נראה לי שאני אפסיק לכמה ימים. אולי כדאי שאני פשוט ארגע עם ההרגל המגונה הזה. לילה אחד השתכרתי ממש אבל בצורה טובה כזאת, שאני זוכר הכל ויכול לצחוק על מה שעשיתי ולא לבכות בלב שאני גורר את עצמי לתהום של אובדן עצמי. היה לי כיף כל כך. עם החברים שלי. ועם המשפחה שלי. ובבית. למרות שגם עכשיו לא היה לי זמן ללבד שלי, למרות שניסיתי לייצר. גם לא היה לי זמן לישון. זה כאילו שהייתי צריך לבחור מה אני מעדיף - את שעות השינה שלי, את התחביבים או את האנשים שסביבי. בחרתי באנשים, ואני חושב שיש בזה כדי לסמל שינוי מהותי שקרה בי בשנה האחרונה. לא יודע אם זה מה שהייתי בוחר פעם.

המחשבות על השנה החדשה קצת מחשישות, כי אני פשוט לא יודע למה לצפות. בזמנים קודמים זה עוד היה קל. איחלתי לעצמי להצליח בבגרויות, להמשיך להסתובב עם החברים שלי שאני כל כך אוהב, שהמשפחה שלי תהיה בריאה ומאוחדת, ובעיקרון שהגלגל ימשיך לסבוב כמו שהוא. ועכשיו אני באמת לא יודע למה לצפות, זה כאילו העתיד שלי הוא לוח חלק ויש בזה דבר כל כך כל כך מפחיד, עם כמה שזה נשמע רומנטי. זה כאילו זה יכול להתדרדר או לעלות או לעמוד במקום, וכל אפשרות מלחיצה אותי בדרכה שלה. אני חושב שרק שאני מעלה את המחשבות שלי בבלוג אני מגלה כמה החרדות שלי תופסות חלק גדול במהות שלי. אני כל הזמן חרד. כל הזמן כל הזמן כל הזמן.

בעיקרון, אני רק רוצה לאחל שנה טובה. למשפחה שלי, לחברים שלי, לכם, אבל בעיקר לעצמי: שאני אהיה שלם בסופה עם ההחלטה שלי לעזוב את הכל וללכת לשנת שירות. שאני אחשוב בסוף השנה כמה כיף היה לי. שאני לא אאבד את החברים מהבית. שאני ארוויח את החברים שלי שם. שאני ארגיש שם כמו בבית שני. שאני ארגיש שהשנה הזאת לא הייתה לשווא. שאני אפסיק לפחד. שאני אפסיק לעשן. שאני אלמד ליהנות. שאני אתבגר. אולי אפילו למצוא אהבה, למרות שבמשך הרבה זמן חשבתי שבכלל לא בא לי. בעיקר בעיקר בעיקר, לא לפחד בכלל. לאהוב, לשמוח, וליהנות עד הסוף. אני באמת חושב שמגיע לי, תמיד חשבתי שהחיים הפנו לי עורף ובעצם מעולם לא הבנתי כמה הם היו טובים כלפיי, אז אני רק רוצה שהם ימשיכו לזרוח, שעכשיו, כשהגעתי להכרה, לא תבוא המפלה הגדולה, כי זה באמת מה שאני הכי מפחד ממנו. 

שנה טובה.

שאגי.

עריכה: פאק. אוטוטו אוקטובר. לא יודע מה זה אומר, לא יודע מה אכפת לי. אבל זה אוקטובר, ודי בשם כדי להרעיד לי את הלב.