ברחתי. די נשברתי. נראה לי. אולי פשוט לא היה לי כח להמשיך ולנסות לנצח את השיטה. השיטה ניצחה אותי, אני חושב. 

אז שבתי צפונה למחילה שלי. השלג נמס והשמש יצאה מנרתיקה. ניחא. קניתי ספרים, השגתי סמים, שמתי את המכשפות על פליי ונתתי לאנרגיות השליליות לזרום ממני והלאה. להתפזר. אני לא חושב שאני יכול לנצח מול כולם. למרות שאני לבדי הכי חזק בעולם.

בחיי שמעולם לא ידעתי כמה עמוקות השריטות שלי. יש בזה נחמה. להאשים את השריטות. יש בזה מן הרומנטיקה המיוסרת שאני אוהב לטבול בה. אבל גם יש בזה מן הפחד והבושה. והשאלה שתמיד עולה - למה אני?

אז כן. המכשפות, בוב דילן, סמאשינג פאמפקינגז, לולהטון בשירותה של שיזו וזה. 

כמה שקלים בכיס, סיגריה בין האצבעות, פרק של אוונגליון מהבהב לי מול העיניים. ספרים חדשים ומדיפים ריח מתוק בזווית העין. קפה מר ורותח יורד במורד הגרון. מפתחות למכונית שתיקח אותי לאן שארצה בהישג יד. 

אני ממש חושב שאני יכול לחיות ככה לנצח.

אז למה לחזור, בעצם? למה להתמודד?

לא יודע.

אבל אני מפחד.