כל מה שנותר לי לעשות הוא לשבת ולקוות שהכל ישתפר. שערפילי החורף יתפזרו ולו במעט מעליי, ישחררו את התודעה שלי מאחיזתם המהפנטת והמשתקת. שהקור יפסיק לדקור לי אותי ולגרום לי להתחפר עמוק יותר בתוך עצמי. שפברואר יביא איתו מעט קרני שמש שיחזירו קצת מאור לעיניים שלי. אני צריך לשבת ולחכות, וזהו. לתת למציאות סביבי להמשיך לזרום ולתת לזרמים לשאת אותי למחוז חפצם. להקריב את בחירתי החופשית לטובת הגורל הגדול שיכוון אותי הלאה. יגיד לי מה לעשות. דטרמיניזם במלוא הדרו. האם זה אומר שהאמונה בגורל שיכוון אותי מבטלת את התהום האקסיסטנציאליסטית ששוכנת במצולות תודעתי- לא, מסתבר. היא שם. שחורה, עמוקה, חסרת תחתית, שטנית. קוראת לי להתקרב. אני חושב שזה הכי קרוב שהגעתי אליה עד עכשיו, לתהום, ואני חושב שאני ממש מתנדנד על הקצה. יש בזה משהו מרגש, אבל נמאס לי להתרגש, ההתרגשות הזאת תכף תקרע לי את הלב. ואז מה יהיה לי. המוח לא שווה כלום.

אני אפאתי נורא בזמן האחרון. אני חושב שאני בוחר להיות כזה. אני אוהב שהעיניים שלי חלולות והשפתיים שלי חתומות ואני לא צריך לדבר ולא צריך להתייחס ואני יכול לשלוח את התודעה שלי לרחף בחלל בלי לדאוג למה שקורה סביבי. אני חושב שאם יש תהליך שעובר עליי עכשיו, והוא קיצוני ביותר, הרי זה האינדיבידואליזציה שאני עובר. וזה לגמרי בכוונה. אני מבדל את עצמי מכל העולם החדש והאמיץ הזה סביבי, מנתק את החוטים שקשרתי עם האנשים שמקיפים אותי, מסובב את גלגלי העיניים שלי פנימה במקום החוצה. אני לא יכול לעמוד נגד כולם, אבל אני לבדי הכי חזק בעולם. רק אני. רק אני רק אני רק אני. זה כל מה שקיים מבחינתי. אני מרגיש שאני מגיע לאיזשהו קליימקס מנטלי בתוכי, שתכף, עוד שנייה, תבוא בפניי התגלות נאורה שתשחרר אותי מכבלי המצוקה התהומית הזאת. עוד רגע. אני חותר לשם. לאט ובטוח. לאט ובטוח אני מביס את המפלצות, לאט ובטוח אני מגיע לתחתית המגדל, לקומה הראשונה, הבסיסית שבי. לעצמי. אני צריך רק את עצמי. הבדידות טובה לי, היא חשובה לי, ושום דבר לא יערער את אחיזתי בגרעין האינדיבידואליות שלי. 

סיימתי זה עתה לצפות בנאון ג'נסיס אוונגליון. אולי זאת ההארה שהתכוונתי אליה. היא מציגה את תמצית הבדידות על כל רבדיה. הלחימה של הגיבור במלאכים - ישויות חייזריות עוינות שתוקפות את כדוה"א בתוך רובוט בו טמונה נשמת אמו המנוחה משקפת את הלחימה של האדם היחיד עם המפלצות ששוחות במצולותיו המדומים. הלחימה על האגו שלי, האני העצמי, כנגד החברה.

מסובך, מתוסבך, כואב, תהומי, מספק, מערער, מחולל, מכונן. יא אללה. כוס עמק. מה קורה.

שפברואר ינער אותי. שיוציא את השחור הזה מתוכי. שיקרע אותי לגזרים ויפזר אותי כמו אבק בשמיים. בסדרה מתואר השלב הבא שיביא את האנושות לידי שלמות: הרס החוצצים בינינו, הרס האגו, ואיחוד כל התודעת לידי תודעת על אחת מגובשת. האנושות. בלי גוף, בלי דמות, לבטל את "המציאות" החומרנית שמפרידה בין תודעה אחת לשנייה. לסיים את הבדידות שאופפת כל לב פועם. לסיים את החיפוש. להביא לידי שלמות. הגשמה. לא יודע אם ההשלמה עם המציאות כמעין קונבנציה שהתודעה יוצרת בעצם מעידה על סלופסיזם שבא בניגוד מוחלט להכרה בכלל התודעות. אבל לא אכפת לי. אני לא רוצה. לא רוצה לא שהעולם הזה ישתייך לי ורק לי ולא רוצה שאני אשתייך לעולם הזה. אני רוצה שהמחשבות האלה ייתנו לי מנוח. אני רוצה שהכל יסתיים. אני רוצה להפסיק להיאבק על כל הטוב שנשאר בי, להפסיק לחפור כל כך עמוק. אני חופר כל כך עמוק. חופר מטה ומטה ומטה ואני מפחד לגלות מה אני אגלה בקרקעית התודעה שלי. אני מרגיש את התהום מחבקת אותי. וזאת התחושה הכי מפחידה בעולם.

אז אני אצא לעשן.

נ.ב.

אתם יודעים, כל פעם שאני מעשן סמים או משתכר מאד אני מרגיש שאני קרוב במילימטר ליפול לתהום ולא לשוב. שהחומר יתנחל לי במוח, ישתלט עליי ולא ישחרר. זה מפחיד, אבל אני לא יכול להפסיק.

באמת תודה לאוונגליון, זה הציל אותי או הטביע אותי, עוד לא החלטתי.