אני מחכה למשהו טוב שיגיע, אבל כבר יותר טוב לי. היה לי שבוע מדהים. היו בו הרבה מן המשברים הקטנים האלו, אבל בסופו של דבר נהניתי כל כך. נסעתי הרבה לראות את אנג'י. בלילה הראשון דפקתי שעה על הדלת עד שזו נפתחה. זה היה אמצע הלילה ומתחת לעיני העגל שלה החשיכו קמטי עייפות.  בלילה השני היא ישנה. בלילה השלישי פשוט ישבתי והסתכלתי עליה הרבה. באיזשהו שלב היא הסתכלה עליי. שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת לסיגריה, היא הרימה כתפיים ובתואנה שבדיוק התקלחה שברה לי את הלב. אתמול הגעתי לדירה בצהריים. רציתי שנדבר כבר כמו שצריך. שאני לא אבוא, אבהה בה, אהיה מודהם מיופייה, אטבע ברחמים עצמיים ואחזור לדירה שלי לישון. זה הורג אותי. אבל אתמול בצהריים לא יצא. כמובן. והלב שלי נדחק קצת לפינה, התכווץ עוד טיפה מתחת לשלד שלי. זה קשה, זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי לפצח אותה. אני מפחד. אבל אני אוהב אותה, אני ממש חושב שאני אוהב אותה, אני ממש לא יודע, כמו שאני ממש לא יודע אם היא אוהבת אותי, אבל מספיק לי לחשוב עליה, מספיק לי להגיע לדירה שלה באישון הלילה ולצפות בה יושבת ככה על הספה ומחייכת ובוהה בחלל. אני רוצה לחבק אותה ולנשק אותה ולהיות איתה ושתדע שאני אוהב אותה. אבל היא לא יודעת, אין בי את המילים להגיד לה כמה אני אוהב אותה. 

היא מדברת אליי במילים חלולות ובמבט עצור ופנים חתומות. מציעה לי אוכל, קפה, מגחכת מהמילים שלי, אבל הכל הבל. היא חושבת שאני לא אוהב אותה, שהעברתי את זה הלאה. אני לא יודע מה היא חושבת. אני לא יודע מה אני חושב. אני יודע שאנחנו רק צריכים לשבת לדבר, אני ואנג'י, פשוט ככה, נינוחים, כנים, אמיתיים. כמו פעם. לפני ששכרון החושים, האופוריה והמגע המוחלט הרסו את הכל. הגיע הזמן לבנות מחדש. זה כל כך פשוט, אבל זה קשה כל כך.

חוץ מזה טוב לי. באמת באמת טוב לי. אולי כי אנג'י ברקע, ולמרות שכלום לא מסתדר היא משהו. היא משהו לחשוב עליו, היא עיניים להיזכר בהן, היא שפתיים לכמוהה אליהן. היא משהו שאני רוצה להמשיך לראות ולשמוע, לפחות בינתיים. אז אני נשאר בדרום, ואולי זה באמת היה החורף שצלב לי את הלב וחרך אותי עד העצם במלנכוליה ועצבות. 

אביב יקר, הבא איתך אנרגיות חיוביות וחום ואהבה. אני מאמין בך. אני מאמין בעצמי.

זה עד כדי כך פשוט.

אמן.