ביום שלישי, רגע לפני שמאי מקיץ משנתו ומשיל מעליו את קורי השינה, ממש בשעותיו האחרונות של אפריל, נגמרנו. שכבנו שנינו על המיטה שלה והמאוורר לידנו סכסך את האוויר וזמזם לאטו. דרך החלון יכולתי לראות את האור החם והיוקד והמסנוור של שמש הקיץ הבארשבעי. אבל בתוך החדר היה קפוא, ממש קפוא, המאוורר סבסב הלוך ושוב ופתיתי שלג נבלו מכנפיו והשתכנו עליי ועל אנג'י, מנקדים את ריסיה, מחווירים את שפתיה, מקפיאים את מבטה. היא שכבה ככה, שעונה עליי, ידי מסוככת עליה בכאילו מחווה אבירית, עיניה פקוחות למחצה. המאוורר שיגר לפי קבוצות שיער זהובות וארוכות ונאבקתי לגרש אותן מפניי. היא נראיתה כמו פסל משיש ככה. קפואה, מרוחקת, שברירית להחריד, וכמעט בלתי מציאותית.

נגמרנו שם. לא יודע אם היינו רוצים להימשך. בחדר שרר חורף מקפיא אבל אני מרגיש שהלבבות שלנו אולי לראשונה פעמו באותו מקצב. אחרי חודשיים הרגשנו את הסימביוזה הזאת שלא הייתה שם בכל הזמן שלנו ביחד.

"אתה לא הולך להיפתח?" היא שאלה אותי בקול שבור. אולי ככה האמנתי. הוא כאילו הגיע אליי ממרחק שנות אור, מהמציאות שהזמן זורם בה בטבעיות והקיץ נותן אותותיו ופתיתי שלג לא נובלים עלינו מלמעלה.

"לא," עניתי לה.

יכלנו להישאב אל תוך מערבולת וזה לא היה משנה דבר. שכבנו ככה, משולבים למחצה, עדיין באצבעות שלובות, ונגמרנו.

"יש לך שתי אפשרויות, או להתמודד עם זה או להיגמר"

אז נגמרנו. היה לי קר. חייכתי והיא פערה עליי עיניים ורק יכולתי להגיד שזה מוזר. המשכנו לשכב אחרי זה במיטה שלה. אולי כי באיזשהו מקום רצינו להימשך. 

אבל נגמרנו, והרגשתי טוב.

שבתי צפונה והקיץ והמזגנים והפריחה הססגונית במושב מזכירים לי ניחוחות ילדות ונעורים וזה עושה לי טוב כי זה כל כך חסר לי בדרום. אני קורא המון, שומע הרבה מוזיקה, מנסה להעביר את שארית השנה בנעימים. מנסה לאזן את עצמי, לא להכנס לשום קיצוניות. להניח לזרימה. היה לי התקף חרדה שבוע שעבר ולפעמים אני ממש חושב לשבור משהו גדול כדי לגרום לזה להפסיק אבל אני יודע שזה לא יעזור. אז רק להיות ככה, לטבוע במחשבות וגעגועים ומעללים בדויים וצלילים נעימים, לקלוט קצת שמש וריח של צפון. 

אולי טוב, אולי רע, לא יודע, לא אכפת לי.

עריכה(3/5,21:40): ומפאת שעמום מיוחל אני כהרגלי מוצא עצמי נובר בתיקיות תמונות ישנות, באלבומים משנים עברו, מוצא תמונות שלי שנדמו כאילו צולמו מלפני עידנים. עכשיו מתחוור לי שממש אוטוטו המחזור מתחתיי מסיים את לימודיו, תכף הוא ירים מסיבה למתגייסים, והתמונות שלי בגופייה וחולצה משובצת וחיוכים מטושטשים עם אנשים שיכורים כמעט כמוני עדיין נראות כל כך טריות ומבהיקות. ואני לא מעכל את זה וזה תקוע לי כמו אבן כבדה בחזה, שהזמן עובר חרף הכל והקיצים היפים של החיים שלי בחיים לא ישובו ואני תמיד אומר לאנשים כמה אני שמח שיצאתי מבית ספר אבל לפעמים אני קצת מגעגע לשם. אני מתגעגע לכל דבר כל הזמן, זו אולי התכונה הגרועה ביותר שלי, הגעגוע בלתי פוסק. הרומנטיזציה של הכל. אבל אני לא יכול. והעצב ניגר ממני עם כל תמונה שאני עובר ועם כל שנה שהבבואה המשתקפת שלי נהיית צעירה, ואני מתגעגע לזיפים הצעירים של י"ב שעכשיו זקן עבה מדי תפס את מקומם, ולחיוכים המשוגעים מאירופה ולתמונות המביכות מפולין ולחברים שהיו שם לצדי תמיד ועכשיו אני יודע ממש בוודאות שאנחנו בחיים לא נרגיש ככה יותר. אני כל כך מתגעגע ואני יכול רק להוקיא את זה למילים אבל זה גם לא מצליח, אז אני נשאר עם געגוע עצום אצור בתוכי ועצב מפעפע לי בדם. אבל כזה אני, רומנטיקן. סעמק.