אתה אומר לעצמך

תראה איזה בלאגן עשית מהחיים שלך.

את אפילו לא יודע איפה 

להתחיל

אבל, תראה

איזה פסגות צלחת. תראה,

לאיזה מרומים המראת.

נכון,

נפלת לתהומות עמוקות יותר 

מכל מה שהכרת.

אתה קורא לזה

בלאגן

אנשים אחרים קוראים לזה

נצחון/הישרדות/אומץ/חוסן/כל הכבוד

נכון,

אף פעם לא הקשבת להם, אולי

הגיע הזמן

להתחיל

סתם סתם סתם חרטא. עולם מלא בחרטא. אתמול ישנתי בדירה של אנג'י כי לא היה לי איפה להעביר את הלילה והיא לא הסתכלה עליי ליותר משנייה. בזווית הפה היא הציעה ערק אבל כבר הייתי מסובב מאינספור חצאי טובורג. אפילו בהתמכרויות שלי אני לא מתמיד. רק בסיגריות, והגרון שלי עכשיו ממש כואב ואני משתעל כמו בהמת משא גוססת. יצאתי משם היום מוקדם בבוקר והעיר הפנתה לי גב. הניכור כרסם בי יותר מתמיד ורציתי לשמוע איזה שיר אהבה ממש עגום ולא מצאתי שום מענה בנגן המוזיקה שלי. התפשרתי על פייק פלסטיק טריס של רדיוהד. מילא. חשבתי איזה מפגר אני שסיימתי עם אנג'י, אבל ידעתי שזה לא כזה נורא, כי תראו, כמעט חודש אחרי זה ובכלל לא כתבתי עליה סיפור. בכלל לא חשבתי עליה במטאפורות. בכלל לא רציתי להקיא דם במילים יפות. ואז אני אומר לעצמך, ברגע שהמוזה לא נשפכת לך בין האצבעות אולי לא באמת אהבת אותה. נכון, לא אהבתי אותה. בגלל זה זה נגמר. אבל עכשיו אני אוהב אותה ממש ממש, ואני חושב שזה באמת, למרות שאני יודע שלא, וזה קורע לי את הקרביים ודוחף אותי עוד קצת אל סף התהום.

באוטובוס חזרה לדירה שלי הרהרתי בג'יי גטסבי, אביר השושנים שחיכה כל כך הרבה זמן לדייזי ויצר בשבילה פנטזיה כדי לחוות על בשרו את קור המציאות. לא יודע למה חשבתי על זה, אולי כי בספר הזה יש את גרעין הבעיה, אי אפשר להתנתק מהעבר. אי אפשר אי אפשר אי אפשר. ואתה תמיד תלטש אותו ותקשט אותו בפרחים ססגוניים ופרפרים בצבעי הקשת, בנשיקות שנדמות יותר מתוקות משהיו, בחיבוקים שנדמים יותר חמים משהיו, במילים שבכלל לא היו. אתה תתרגם מבטים מנוכרים למבטים מלאי אהבה. אני יודע שאני דפוק מהיסוד בכל כך הרבה דרכים, אני יודע שאני צריך להפסיק, אני יודע שאני לא רוצה. אני מכור לרומנטיקה, מכור לעצבות, מכור להתרפקות חסרת ישע על העבר, אני מכור לסיגריות אבל פחות משחשבתי, אני מכור לאלכוהול, אני מכור לתהום.

הוא גר בעננים הרחוקים של הרקיע

טווה חוטים בלתי נראים של מלנכוליה ועצבות

הוא מתפרנס ממחשבות על התהום העמוקה

ואם היה נופל כמה היה הוא טס נמוך

אל קרקעית תשוקה רותחת ובוערת

אל אש של גיהנום של כעס וקנאה

למים עמוקים היה קורא האהבה

ולדגים הארסיים היה קורא בשם שלה

הוא גר בעננים הרחוקים של הרקיע

ולפעמים הוא מלטף פסגות הרים משוננות

הוא מרגיש על הקצה כשהוא ככה

קרוב לארץ, ___________ות

אבל התהום תמיד קוראת לו

בוא אוקטובר, בוא תטעם מפירותיי

במילים חלולות היא מבטיחה:

תתקרב, אחבק אותך נכון לא חם מדי

חהחההחהחהחהח

היא תקרע אותו לגזרים

חהחהחהחהחהחה

בציפורניים היא תשרוט לו את החיים

היא תאזוק אותו בין שני סלעים מחודדים

ורדים קוצניים תביא אל לשונו

ובחיוך מתוק תבלע לו את הראש

היא תבלע לו את הראש

היא תבלע לו את הראש

היא תבלע לו את הראש

הוא גר בעננים הרחוקים של הרקיע

טווה חוטים בלתי נראים של מלנכוליה ועצבות

הסיוטים על התהום העמוקה מתחת

משאירים אותו תלוי גבוה

פחדן

גטסבי האמין באור הירוק, בעתיד האורגזמטי המתרחק ונמוג שנה אחר שנה לנגד עינינו. הוא חמק מאיתנו אז, אבל אין זה משנה – מחר נרוץ מהר יותר, נושיט רחוק יותר את זרועותינו… ובוקר בהיר אחד -

כך אנו מתאמצים לחתור, סירות נגד הזרם, נישאים אחור ללא הרף, אל העבר.