(או: פרק ב' בהרפתקאותיהם הקודרות והבלתי רומנטיות בעליל של אוקטובר ומונה)

אוקיי, הסיפור הקצרצר הזה נכתב עם האלבום של לאנה דל ריי ברקע, אז אל תאשימו אותי אם הוא עגמומי מדי. מבוסס על סיפור אמיתי, גם הוא עגמומי למדי, אז אולי לא את לאנה יש להאשים.

יש לה עיניים כחולות, למונה, ויש בהן ניצוץ כזה. אוקטובר לא יכל לפענח את פשרו של אותו ניצוץ, אם היה מסוכן לו ותאב בצע או אם היה עדות לרוחה העליזה והמסוקרנת של אותה מונה. אוקטובר לא ניסה לפענחו, למען האמת. הוא השלים עם הניצוץ הזה, ורק היה אסיר תודה שיש לבחורה שלו עיניים כחולות. כי זה די נדיר, שחושבים על זה. פעם הוא וחברים שלו שיחקו "מעולם לא" עם הרבה וודקה ואוקטובר הרגיש איך הבחילה גואה בו. ואז מישהו אמר "מעולם לא הייתי עם מישהי עם עיניים כחולות..." וכולם הרימו כוסיות. ואוקטובר בהתחלה גם הרים את אגרופו הקמוץ סביב הכוסית, ואז לרגע נסוג, חשב על מונה, על הבבואה שלה כפי שהשתקפה בזכרונו המסוחרר. הוא הנמיך מעט את הכוסית, הסתכל סביב לראות את כולם מנענעים את ראשם בניסיון למגר את הטעם המבחיל של הפינלנדיה והרגיש מעט גאה בעצמו.
היו למונה שפתיים קטנות, עבות ואדומות כמו דומדמניות. החיוך שלה היה חתולי, מאופק, עם זאת לפעמים שיניה המחודדות ברקו בהקסמה ולרגע היא נראתה לאוקטובר כמו ערפדית המשחרת לטרף. הוא לא רצה להיות אותו אדם שסיים כקורבן לאישה ערפדית. הוא לא רצה לצאת עם ידו על התחתונה. הוא רצה להפגין מספיק כוח כדי שמונה תתמוגג בין ידיו ולא תעז לפתוח את פיה ולנעוץ שיניה בצווארו. גם ככה העניינים ביניהם היו רגישים, והם עוד בכלל לא התחילו לדבר על מציצות. לא בצוואר ולא שם. היא חשבה שזה מוקדם מדי, גם הוא חשב שזה מוקדם מדי. חוץ מנשיקות על הצוואר הוא רצה להותיר את צווארו שלם ובטוח. הוא לא סיפר למונה על חשדותיו בנוגע לטיבה האמיתית.
הם לא היו יחדיו הרבה זמן, אולי זה לא התאים. שניהם אהבו מאוד את המרדף, את הרגעים הראשונים שהווייתם נשארה עלומה והיו רק חיוכים נבוכים ומרמזים, ומבטים מהירים ומילים מחושבות להפליא ואס אמ אסים מתגרים. כשהאצבעות עוד רפרפו על המקשים שבפלאפון ולא על הבטן אחד של השני במעין ריטואל מיני ומרוסן. הם היו מספרים אחד לשני דברים שטחיים וחלולים. היא הייתה כמו הולדן קולפילד, הוא בכלל לא קרא את התפסן. אז הוא לקח אותו מהספרייה, והתחיל לקרוא. ואז הוא אמר לה: "את בכלל לא כמו הולדן קולפילד" והיא נורא התעצבנה.
זאת הייתה נקודת המפנה הראשונה. 
הם כבר היו ביחד זמן מה באותו זמן שהוא לקח אותה לסיבוב ביישוב שלו בלילה, תחת שמי הכוכבים. שם הם התנשקו לראשונה, תחת שמי הכוכבים. והם היו נפגשים רק בלילות. לא בגלל שהיא ערפדית, הוא ראה אותה באור יום פעם אחת. אלא פשוט ככה, בגלל שאז זה התאים. זאת הייתה מערכת יחסים שהייתה כולה בחושך, במסתרים של נפשם. הם היו מי שהם רצו להיות, עד שהם כבר היו יותר מדי זמן ביחד ונהיה מיותר לנסות לחשוב על המילים במקום פשוט להגיד אותם. ואז, חסרי מסכות, היא התעצבנה. היא אמרה שהיא בכלל אל התכוונה שהיא כמו הולדן, היא פשוט סיפרה לו על ספר שהיא נורא אהבה. והוא ידע בלב לבו שהיא סתם ניסתה לעשות רושם כי הוא אוהב בחורות אינטלקטואליות. הוא גם ידע שהיא לא באמת מקשיבה לפינק פלויד ומיוז בזמנה הפנוי, אבל זה לא שינה לו כי היא יפהפייה ותחת שמי הכוכבים הם נהנים כל כך, בלי דיבורים, רק שהשפתיים עסוקות בלתת נשיקות.
אחרי זה הם ישבו על גרם מדרגות ארוך שהלך למטה. ואילו הם ישבו בפסגה, צופים לחשכה שמתחת, תחת שמי הכוכבים. הם החליטו לראות כמה הם דומים וכמה הם שונים. כל אותם דברים שהם הסתירו קודם לכן יצאו לאור, שקרים קטנים ושקרים גדולים. שניהם היו במגמת ספרות מורחבת. הוא אהב סימבוליזם, היא אהבה ריאליזם. אולי שם התחיל הפער, כשהיא קראה לפערים ביניהם פערים והוא קרא להם פרפרים. כשהיא קראה לבעיות הקטנות בעיות קטנות והוא קרא להן נמלים, כשהיא קראה למשקולות הגדולות שמעיבות על הלב שלה משקולות גדולות שמעיבות על הלב שלה והוא קרא להן פילים. "יש לך פיל על הלב?" "-די כבר."
אז במקום לדבר הם התנשקו, כי הם ידעו שעם הם ידברו הם רק יעמיקו את הפרפרים ביניהם, והפילים רק יתרבו. אז עדיף לכסות אותם באדמה של רומנטיקה מזויפת ועקומה, ולדמיין כאילו הם לא שם. אבל באיזשהו שלב זה שוחק, ואז נגמרים הטלפונים, ואז נגמרות הפגישות.
ואז, אחרי שבועיים, אוקטובר מקבל ממנה טלפון. 
הוא לא זכר מה היא אמרה, אבל כך תרגם את זה: "אני צריכה לדבר. אני מרגישה כאילו כבר יש עליי יותר מדי פילים שאני לא יכולה לשאת את זה. אין יותר מקום בשבילי להכיל את כולם, האדמה נמלאת גופות והם נערמים בערימות. כבר אי אפשר להסתיר את כל הפילים, אוקטובר, כבר אין מקום לקבור אותם. אז אני רוצה להפסיק. עם הפרפרים, עם הנמלים, אבל זה מילא. נמאס לי לנסות לקבור עוד פילים."
לאוקטובר היה עצוב אחרי זה. הוא תיאר את היום שאחרי כ"היום הכי עצוב בחיים שלי". וחברים שלו אמרו לו, אבל לא אהבת אותה בכלל, לא? היית איתה רק בגלל העיניים הכחולות. 
אוקטובר הנהן בחיוך סתום, כי הוא ידע שלהגיד שהוא דווקא כן אהב אותה לא יעזור. הוא בעצמו קצת התקשה להכיל את זה שדווקא ברגע שאהבתו אליה גאתה היא החליטה להפסיק. הוא החליט לעשות קצת חשבון נפש, לחזור לבית הקברות ולמשות את גופות הפילים מהאדמה.
"אם אתה אוהב מישהו תשחרר אותו" הוא נזכר. באותו משל הפרפרים. הוא דמיין את מונה קמוצה באגרופו שנפתח והיא מתעופפת לה משם. רק בגלל שהיו יותר מדי פילים, והיא הייתה רק פרפר אחד.
אז הוא אמר לעצמו, זין על משל הפרפרים. 
והוא רצה לחזור, והם חזרו לילה אחד. והוא ניסה לשמור עליה, חרף הפרפרים, חרף הפילים, אבל זה רק גדל וגדל והפילים הציפו את כל קיומו ואמללו את שניהם. עד שזה התפוצץ להם בפנים. והוא הלך צעד רחוק מדי ופגע בה מאוד.
כשהיא שכבה על הספה ובהתה בקיר באדישות, קצת אחרי שהוא ניפץ לה את הלב קצת יותר מדי, אחרי שהיא ניסתה להתעלם מהמילים שפגעו בה כמו סכינים ולא הצליחה, הוא אמר לה: "את יודעת מה רציתי להגיד לך מקודם, כשהתחמקת ממני?" "-מה?" "שיש היום את אותם כוכבים שהיו פעם ראשונה שהיינו ביחד." "-וואלה?" "וואלה." "-אתה יודע, אוקטובר..." "מה, מונה?" "-הפילים עדיין שם."
"אני יודע, מונה."
"-אז תשחרר אותי."
"אבל אני אוהב אותך."
"-דווקא בגלל זה."
וזה קשה לשחרר, חרף האהבה, חרף הפרפרים.

אלו לגמרי ההכנות לקראת הבגרות בספרות שגורמות לי לשקוע קצת יותר בשפה הרהוטה הזאת של אפלפלד וחבריו. למרות שסיפורים כמו העיוורת וכינורו של רוטשילד באמת לא מספקים לי שום שביב של הנאה, סיפורים כמו סיפור אהבה והאדונית והרוכל באמת מרגישים לי כמו יצירות אמנות. אני נהנה מהלמידה, מהניסיון לשוות לי זרם מחשבה דומה לזה של הסופר ברגע שכתב את אותן מילים. 

זה קצת מייגע לראות כמה חומר נותר לי ללמוד בימים כל כך ספורים, אבל יש בזה מן האתגר. ויש בזה מן ההנאה, כמובן. סיימתי ללמוד את כל הסיפורת הקצרה ונראה לי שאתחיל את השירה, את ביאליק. גם אותו אני מאוד אוהב. אני אוהב את החשיפה. אני אוהב את המוטיבים והסימבוליזציה. בכלל, אני אוהב ספרות. כמקצוע בית ספרי, כמקצוע מורחב, כתחום, כחלק מהחיים שלי. כיף לי ללמוד ספרות. וכיף לי שכיף לי.

כי ינואר באמת רק סטר לי בפנים. סטירה אחרי סטירה, הלחי כבר מדממת. היו לי כל כך הרבה כשלונות ומפלות וציפיות שעולות ויורדות בטראח גדול ומתנפצות לרסיסים על הקרקע הרטובה והקשיחה. הקור חודר עמוק עמוק ומקפיא לי קצת את הלב. ואפילו קרני האור המועטות שחודרות את מעטה העננים הכבדים לא מפשירות שום שבב בשכבת הקרח שמקיפה אותי. אני מרגיש מנוטרל. והמילים הספרותיות האלו, המאמץ בלפענח אותן, גורמות לי להרגיש חי בתקופה שזה מרגיש כאילו הכל קמל.

אני מתגעגע לחום ואהבה, מתגעגע לשמש, מתגעגע לחיים שלי. לחופש. מרגיש כאילו אני כבול לבית, לפנים, הגשם והרוחות העזות כופות עליי להיוותר בין הכתלים הקלסטרופוביים האלו שסוגרים עליי. מזל שיש לי קפה וחברים שאוהבים קפה. חבל שיש לי עבודה, שמעמיסה על זמני שמרגיש פתאום מועט בין כה וכה. וחבל שלא עברתי טסט, ושנכשלתי, עוד אחת מאותן מפלות ינואריות ארורות, ועכשיו יש לי עוד שיעורי נהיגה ולא עשיתי כאלו מאז הטסט ובטח שכחתי הכל. וחבל שנכשלתי במתמטיקה, עוד מפלה. וחבל שהפרישו אותי, עוד מפלה. וחבל שהכו אותי בלב, עוד מפלה. וחבל שהמזג אוויר הזה פשוט לא מספק את עצמו כמו פעם. 

אני אוהב חורף אבל לא. זה לגמרי תלוי. לפני כמה ימים יצא לי לפתוח את "מרשעת" של גרגורי מגוויר ולהתכסות בשמיכת פוך ולשתות צ'אי הודי עם לימון. מעין סצנה כזאת מהחלומות על החורף בימי הקיץ הקופחים. ועדיין, זה לא אותו דבר. זה צריך להיות טוב יותר. החיים זורמים כל כך מהר וכאילו הודפים אותי החוצה, מטיחים אותי בשוליים ואני צריך לעשות את הדרך שלי חזרה כנגד הזרם.

וזה קשה. בחיי שזה קשה.

כל פעם שאני מסתכל לשמיים אני רואה את העננים השחורים והקודרים האלו. עבותים כמו גזע עץ עתיק, הם נראים כמעט ממשיים ופיזיים, כאילו אני יכול לשלוח יד ולאסוף לי חופן של ענני סערה. לפזר אותם מעל לכל הבעיות שבחיים שלי, להמטיר על אויביי גשמי זעם. בשמיים הניגוד כל כך ברור: מאחורי וילון של ענני סערה אלימים וחשוכים אני רואה את השמיים התכולים והצלולים באופק הבלתי מושג. נורא פואטי כזה. אבל זה באמת מרגיש כאילו כל העננים הרעים הללו מתאספים רק מעליי, ממטירים עליי את כל החרא שבעולם ולא נותנים לי מנוח ממנו. טוב, אולי קצת. אבל אולי יש כל כך הרבה ענני סערה וגשמי זעם שהשמיים הכחולים מאחוריהם מאבדים ממשמעותם.

אבל היי, התקבלתי לעמותת איילים. מגיע לי לשמוח.

אדם כועס עליי, כרגיל. עזבו את העובדה שאנחנו החברים הכי טובים בעולם מגיל אפס ותתחשבו בעובדה שהוא שמוק שלא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו חוץ מלתפוס בחורה כל שבוע, לזיין אותה ולאמלל לה את החיים. כאילו, ברצינות, אני מת עליו והכל. אבל הוא כועס עליי, כרגיל. כי שיקרתי לו, כי אמרתי לו משהו לגבי האקסית שהיא לא באה והיא דווקא כן באה וזו לא מהות העניין בכלל. הוא פשוט אחד מהעננים האפורים האלו שמעיקים לי על התקופה הזאת. הוא פעם כן ופעם לא ואני לא באמת מבין מה הוא רוצה. הוא עושה לי דווקא כאילו אנחנו משחקים בחתול ובעכבר כמו שאנחנו משחקים מאז גיל אפס. ובכל זאת, אנחנו החברים הכי טובים. אולי אדם פשוט מאוכזב ממני, אולי אני לא עומד בציפיות שלו. לי לא באמת אכפת, אבל אז הוא מתחיל לעשות דברים מרושעים ואין לי כוח למשחקים האלו. ואני יודע שעוד יומיים ניישר את ההדורים, אבל נמאס לי להיות באמצע. אדם מתסכל אותי ברמות. ואני יודע שאני לא יכול לחיות בלעדיו. אתם יודעים, הוא פחות או יותר הבחור האידאלי אם תרצו. הוא בלונדיני עם עיניים כחולות והוא ממש גבוה ועם אופי פלרטטני וקורא ספרים פילוסופיים ומדסקס עלדברים ברומו של עולם. יש לו תסביך אבירות מגוחך והוא חושב שהוא אחראי לכל הדברים בעולם ושהוא נעלה יותר מכולם. אדם הוא גם הדמות הראשית ברומן שאני כותב, זה שהיה מבוסס פעם על החיים שלי והשמטתי את הדמות שלי ממנו, ועכשיו זה רק על אנשים. אבל זה קצת אבסורד שאני נותן לחבר הכי טוב שלי את התפקיד הראשי ביצירה שלי, לא? זה כמו להיות שחקן משני בהצגה של עצמי. ואולי זה באמת ככה.

מונה כבר לא מתקשרת. היא שואלת פה ושם את החברים המשותפים שלנו מה איתי. "מה שלום שאגי?" "-בסדר, מה קרה שאת נזכרת לשאול דווקא עליו?" "-סתם, לא יודעת, רציתי לראות שהוא בסדר. הוא בדרך כלל משתכר וזה, את יודעת." יום אחרי הסילבסטר. הדאגה שלך לגיטימית, מונה. אבל אולי לא. אמרתי לידידה שלי שנמאס לי שכולם חמים על האקסית שלי. "שמע, שאגי, אתה סך הכל היית עם בחורה ממש יפה. לא אהבת אותה, לגיטימי. אתה גם לא אוהב אותה, אין לך כבר שום רגשות כלפיה. פשוט היית עם בחורה יפה וקשה לך להשלים עם העובדה שזה נגמר. מונה היא פשוט בחורה שצריכה מישהו. וברגע שאין לה אתה מתפתה להיתפס ברשת." לא שנתפסתי ברשת, אבל אולי אני רק מחכה להזדמנות הנכונה. כי היא באמת, באמת, באמת יפה מאוד.

השבוע הזה עבר באפרוריות. העננים החלו מתכנסים עוד ביום שבת. בלילה יצאתי עם החברים שלי לבירה ונשירה באיזה פאב ועליתי לשיר עם קול צרוד. ביום ראשון מסך השחור בשמיים התהדק והתעבה, העננים קיבלו צורה של אלים שותתי רוע שמחכים לשלח בבני התמותה את זעמם. הייתי בבית הספר למרות שלא הייתה צריך להיות והקור סביבי גבר, גופי נחלש והרגשתי איך אני שוקע במצוקת החולי. ניסיתי להתגבר ולא הצלחתי. עבדתי ולא הצלחתי. ביום שאחרי לא הצלחתי, העננים השחורים רק התעבו וגדלו ורעמו. כאילו מבשרים שגשם כבד עומד ליפול. ביום שלישי נכשלתי טסט והגשם תקף אותי בלי תקנה. ביום רביעי הוא נרגע והעננים התפזרו מעט, קרני אור הצליחו לחדור למעטה המונכרומטי הזה. כבר הזכרתי שהתקבלתי לאיילים? אילו רק יכולתי לשלוח יד ולפזר את וילון העננים השחורים. אולי זה היה יותר טוב.

אבל לא, זה מרגיש כאילו גשם כבד עומד ליפול.

עריכה (20/1,15:54): זו כבר הפעם המי יודע כמה שאני קם עם הנגאובר ומסתכל על כל התמונות מהלילה באכזבה מעצמי ובתחושת בחילה גוברת. כמה פעמםי כבר אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, ודי, הגיע זמן לשינוי. מלאנתלפים.

אולי הפעם.