יש לי בוס זין, והבית ספר שלי זין, וחברים שלי בסדר למרות שגם הם די זין. או שמוקים, כי זה ברבים.
תקופה מבאסת, למרות שאני מרגיש טוב. ואז רע, ואז רע מאוד. אה, שכחתי, גם המורה שלי לנהיגה זין. כן, יש מלא כאלו. העיקר שאני לוקח את הזמן, לא משקיע בכלל בלימודים כי סך הכל את מי זה באמת מעניין. התחלתי להשתעשע עם איזו תוכנה לעריכה מוזיקלית ועכשיו אני יודע להוסיף הדים ולעוות קולות, תגידו שאני לא פרודוקטיבי. ואני כותב דברים למגירה. בעיקר שירים. באנגלית. לקריירה מגעילה כזאת בחו"ל, למרות ששם יש הרבה יותר שמוקים.
לא יודע למה הכל כזה מגעיל פתאום. אולי כי אני כבר חם על הכסף הזה, חם על הטסט הזה, חם על החום הזה שאני רוצה לקבל מהאנשים מסביבי, רוצה כבר את החופש שהובטח לי. רוצה את הקסם שמצאתי שנה שעברה בתיכון, רוצה את אותם חברים ואנשים שאהבתי שיהיו אותו דבר שוב פעם. זה אוקטובר והכל התחרבש.
סעמק, הכל צריך להיות מושלם. יאללה, שיתקרר כבר. שיגיע החורף. שיגיעו שלוליות שאני אוכל לטבוע בהן. עוד אלכוהול, עוד, עוד, עוד. עד שאני ארגיש עוד יותר מגעיל עם עצמי ואתפרק לאבק. ואף אחד לא יתגעגע ולאף אחד לא יהיה אכפת.
ואני אמות בלי רישיון
והצ'ק עם המשכורת ימשיך לחכות לי בקופה.
היא מרגיעה אותי למרות שהיא מטורפת לגמרי ומוזרה להחריד. אבל אני אוהב אותה, והאלבום החדש שלה אדיר.
משהו חיובי: החלטתי לאיזה מקומות אני רוצה להירשם לעשות בהם שנת שירות.
משהו שלילי: לא סביר שאני אתקבל, הייתי צריך להירשם תוך חודש ועוד לא דיברתי עם מדריך הנוער שלי לגבי זה שאני רוצה שהוא יהיה הממליץ שלי.
עוד משהו חיובי: ידידה הביאה לי דיקטים מהנגרייה של אבא שלה כדי שאני אצייר עליהם. היא מקסימה ויפהפייה אמיתית.
עוד משהו שלילי: אין לי צבעי שמן, וייקח לי זמן להשיג. וכסף.
זין, כבר אמרתי? מאחל לכם יום טוב יותר מזה שהיה לי.
אני לא חושב שבאמת יש משמעות לבקשת סליחה ביום כיפור, כי אני לא מאמין באלוהים, ואני לא מאמין שאני צריך להתנצל בפני ישות אבסטרקטית שכזו. אבל אני מאמין בחשבון נפש, ואני אוהב את השקט של יום כיפור. את המעין שלווה ורוגע שיש ביום הזה. אני אוהב לחשוב, לנסות כל שנה לראות שאני יכול לעבור את היום הזה בלי לאכול. לשכנע את עצמי שזה טוב ולהרגיש סיפוק כשהכוכבים יוצאים ושאנחנו יושבים סביב השולחן, כל המשפחה, וסועדים עד שהבטן מתפוצצת. יש משהו יפה ביום כיפור, אני תמיד רוצה באמת לעשות במהלכו חשבון נפש, אבל אני מוצא את עצמי מעביר את כל היום שראשי שקוע בספרים וסדרות וסרטים.
בכל מקרה, אולי בכל זאת, במסגרת חשבון הנפש, אבקש סליחה.
מהיקום, על זה שאני עוד לא במקום שאני צריך להיות בו. ואולי, בעצם, זו לא אשמתי. ואולי, שוב בעצם, זה בכלל עוד לא הזמן לי.
לכולם, על זה שאני מי שאני, ולא מי שהייתם רוצים שאהיה.
לעצמי, על זה שאני מי שאני, ולא מי שאני רוצה להיות, ולא מי שאני יכול להיות, עם קצת מאמץ.
גמר חתימה טובה וצום קל לכולם. בשידה שליד המיטה ממתין לי כבר "איים בזרם" שאסיים אותו ובעקבותיו ערימת ספרי מתח של דן בראון וסטיב ברי והרלן קובן כי אני צריך איזה ספר להיכנס אליו מהר ולצאת ממנו באותה המהירות, והם מושלמים למשימה. והסרטים של שרה"ט ממתינים בתיקייה במחשב, תשע שעות של עונג צרוף שבוודאי יהיה ייסורים כי הם משביזים לגמרי. ואני גם בטח שוב אעשה מרתון של באפי קוטלת הערפדים ומשפחת סימפסון כמו שאני אוהב, ואראה את בלוג-השירה-בציבור של ד"ר הוריבל שוב בשעה האחרונה לצום כי בחיים שלי לא ראיתי סרט שמעביר שעה יותר מהר ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
