רציתי לחפור פה קצת אבל אין לי כוח. אני כבר שלושה ימים בבית מפאת פציעה ושגרת היום הבטלנית הזאת מעייפת אותי לגמרי.

ביום שישי הייתה פה מסיבה בבית של אחד החברים והיה אלכוהול ונרגילה. אלה היו כל האסונות של הזמן הזה נופלים עליי ברגע. מונה עם הבחור החדש שלה, אדם עם תסביכי האופי שלו וההתעללות הקולקטיבית ובחורה שעצבנה אותי מאוד מאוד ועוד מישהו שעצבן אותי מאוד מאוד והייתי חייב להתפרק. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי במסיבה והחלטתי להתרחק לרגע ולנעול את עצמי באחד החדרים בקומה העליונה ולהתפרק לחלוטין ולא היה אף אחד שירים אותי.

אחרי זה יצאתי החוצה לסיגריה עם מישהי. לקחתי אותה הצידה והתפרקתי לה בידיים. אמרתי לה שזה לא הוגן שאני עושה תיקון נפש, שאני משתפר ועושה רק טוב לכולם, ושכל הדברים האלו נופלים עלי שלא באשמתי. אני לא צריך את זה. כולם יודעים ששאגי מחייך כל הזמן וששאגי שמח, ושום דבר לא רע אצלו בחיים. אבל אני הסתכלתי במראה ונמאס לי לחייך. ואמרתי לה שאני באמת מנסה להישאר חזק, אבל למה אני צריך לאכול את כל החרא הזה.

אולי זה היה האלכוהול שהוציא את כל הרגשות הרעים האלו מהקרביים שלי. אני לא מתחרט שכל זה קרה, הרגשתי את הבדידות ותחושת הבגידה ממש מעקצצת לי בדם שזורם בורידים בכל הגוף שלי. היה לי קשה ולא ידעתי איך להכיל את הכל.

כולם היו שתויים בפנים, רוקדים ושמחים ומחייכים. הם מושיטים לי ידיים לגרור אותי לתוך רחבת הריקודים ואני בורח למעלה, לקומה עם עשרות החדרים. ובין שיחה בחדר של אחותו של בעל הבית ולשיחת נפש בשירותים אני מנסה לשכוח כל מילה ממה שנאמר כי כל השיחות נגמרו רע. ואני פותח דלת ועוד דלת ורואה עוד אנשים בשיחות רציניות וכבדות בזמן שלמטה כולם שמחים.

ואני לא מבין למה הכל כל כך מעוות.

סתם כי טליה ביקשה תמונה של החיוך שלי. זה נראה כל כך אבסורד לקחת את הפנים שלי ולגזור מהם את החיוך, כמעט סמלי. אני מחייך בכל התמונות וזה תמיד אמיתי. אולי אני באמת לא מרגיש רע אף פעם, וכולם צודקים, אין לי שום דבר רע בחיים. והעצב העמוק הזה שמפעם בפנים הוא רק אשליה. אבל מי אתם שתגידו לי אם זה אמיתי או לא?

איי איי איי

או: הרפתקאותיהם העגומות והבלתי-רומנטית בעליל של אוקטובר ומונה הגיעו לסיומן

כי אני לא יכול להתמודד עם בגידה, ואפילו ששבוע שעבר הבהרנו יפה מאוד שזה נגמר ביניו זה עדיין קשה לקבל ולעכל. שהיא כבר מצאה מישהו לחגוג איתו את יום האהבה המזויין הזה, למרות שאני יודע בכל מישור שהיא עושה את זה רק כי היא צריכה מישהו. ואני אמרתי לה לא, ואני גאה בזה, כי כמו שפעם טליה אמרה לי להישאר ככה, על אש קטנה, זה שוחק. ועכשיו, חצי שנה אחרי שנפרדנו סמי-רשמית ונפגשו לפרקים אני יודע שכלום לא נשאר מאז. לא הרגשות החיוביים, לא הניצוץ בעיניים. רק תלות הדדית וידיעה שהיא תחכה לי פתוחה פעם הבאה שאני ארגיש שבור. 

והיי, אני מרגיש שבור. והיא לא כאן, ואני לא באמת צריך אותה. אני יודע שלא, זה פשוט שקשה לחשוב שהיא המשיכה הלאה, קשה לחשוב שהיא מצאה מישהו אחר שהולך לשמח אותה יותר. קשה לחשוב שאולי הם ינסו דברים שאנחנו עוד לא ניסינו. קשה לחשוב שזה דווקא הוא, שהוא כל כך קרוב אליי ועדיין כל כך רחוק, ואז זה לא סתם. והסכין הזאת שנעוצה לי בגב נמצאת בדיוק איפה שמונה הניחה את הראש שלה בלילה שנפרדנו לגמרי, לגמרי, לגמרי.

והנה פתיחה לסיפור האחרון שלי ושל מונה. אין סיום, אני לא חושב שיהיה. לא כי אין סוף לסיפור, מבחינתי זה נגמר. כי אין לי את האומץ להמשיך את זה מעבר למה שנמצא:

זה קרה ככה: היא חיבקה אותי מאחורה והדמעות זלגו מקדימה. בין הקור שהותירו שבילי הדמעות ובין החום שהותיר גופה שעון על גבי פעם לבי, בדיוק באמצע, בפראות. ומוחי פעל בזריזות, מנסה לנצור כל שנייה מהרגע הזה, את הריח שלה ואת המגע של הגוף שלה ואת הטעם המלוח של הדמעות שהיא לא ראתה. היא שחררה אחיזתה והלכה ואני עדיין ראיתי אותה רק עם הגב. זה הרגיש כאילו נשארה טביעת חום שלה על החולצה שלי, אבל אז הדלת נטרקה מאחורי ונותרה רק דממה. שחזרתי במהרה את הרגע, בודק שהכל נמצא במקום, כי ידעתי שזו הפעם האחרונה ומכאן הכל ישתנה.

אז לא, לא באמת בכיתי. לא באמת היה לי עצוב עד כדי כך, כי עד כמה שאני רוצה לא אהבתי את מונה. אבל אהבתי את הרעיון שיש לי מישהי שתלויה בי ויש לי מישהי שאני תלוי בה. אבל אתם יודעים מה אומרים, כל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה.

אני יוצא לחגוג היום עם הרווקים. נשב בים עם בירות ואז נלך לשבת בבית קפה ובמקום להזמין קפה כדי לחמם את הלב אני אזמין גרניטה עם רום או וודקה אפילו שאני יודע שזה לא יעזור.

יום אהבה שמח.

http://www.youtube.com/watch?v=yyOmRB0-obg&feature=related

נ.ב.

היא מציירת רק אנשים שמחייכים אבל מסתירים עצב עמוק בפנים. ואני לא נכנס להגדרה של מסתיר עצב עמוק בפנים, אבל מה היא יודעת. הפרסונה שלי מחייכת והצל בוכה, האנימה מתה והאנימוס זורח. לא נשאר לי כלום חוץ מהחיוך הזה שעוזר לי לעבור את הכל. ובאמת יש לי חיוך יפה מאוד.