אני מתגעגע לימים ההם שהייתה לי מוזה בהם. שהראש שלי לא היה מלא ברעיונות וקווי-עלילה נדושים על חבורת לא יוצלחים ואלילים דחויים ושטויות בסגנון. לימים שיכולתי לקחת סיטואציה ובמילים הפשוטות ביותר לתרגם את הרגשות שלי, בצורה מדויקת ושקטה כמו שאני אוהב. אני קורא סיפורים שלי משנה שעברה ומלפני שנתיים ופותח מסמך וורד חדש וכל מה שהצלחתי זה לכתוב שתי שורות של תיאורים של האהבה שלי ושל חברה שלי ולסיים בשורה "שאת מתחילה לחפור אני רוצה להרוג את עצמי".

בא לי לכתוב כמו פעם. לעזאזל, בא לי לכתוב. אני מרגיש את הכל נקווה בתוכי ואני לא מצליח לשחרר את זה. אני צריך פומפה רוחנית.

האמת, די חבל לי שיוני נגמר. ולא רק בגלל שעדיין אין לי רישיון, אלא בגלל שזה אומר שעברה מחצית מ-2011, וזה דבר מוזר כשלעצמו, כי השנה הזו עברה כל כך מהר, ובהנאה כזו מרובה, ובתחושה של השגה, ואני לא יכול שלא לחשוש שמחציתה השנייה של השנה הולכת להיות גיהנומית. יש לי תיאוריה כזו, שיום שהתחיל רע יסתיים טוב ויום שהתחיל טוב הסתיים רע. עד עכשיו היא לא אכזבה אותי, אבל אני מפחד לגלות אם זה תקף לא רק לגבי ימים, אלא גם לגבי שנים.

וברגע שאני מתחיל לכתוב על התיאוריות השוליות שלי אני מבין שזה הזמן לפרוש לראות פרנדז עד שאתעה בעולם הקסום של השינה. יש לי מחר בגרות וזה, אז שיהיה לי בהצלחה. זה מרגיש מה זה מוזר לאחל לעצמך בהצלחה, קצת כמו הארי פוטר בגיל 11 ללא חברים אצל הדארסלים שמאחל לעצמו מזל טוב בחצות. 

אולי האגריד בדלת.

יוני זה פשוט חודש של התבכיינויות על הנושא הזה. לא אמשיך להלאות אתכם בסבל ומעכשיו אפסיק לדבר על הדבר העקום הזה שנקרא זוגיות. אגב, איבדתי כל אמונה במושג אהבה. 

הייתה בחורה אחת שהתאהבתי בה אי פעם, וגם אחרי כל כך הרבה זמן אני עדיין בטוח למדי שהיא מושלמת. ושהיא המיועדת לי.

אבל אני עם אחרת.

היא הכירה לי את השיר המקסים הזה.

עכשיו אני מתגעגע יותר מתמיד לחדת-הקרן האחרונה שלי.

תכניות?

-לסיים את הספרים שצוברים אבק על מדפי.

-ליהנות

-לעבוד, להרוויח כסף, ובכל זאת לא להרגיש שאני מבזבז את החופש שלי בעבודה

-לשמור על החברים שלי קרוב קרוב

-ים, וכמה שיותר. כנרת, וכמה שפחות. 

-ללמוד לנגן על גיטרה ו/או מפוחית.

-להתאמן על ציורי שמן

-לחזור לכושר, דחוף!! נהייתי פדלאה.

-להוציא רישיון (כן, בטח. לפחות לגשת כבר לטסט)

-פולין, כמובן. למרות שאני לא מצפה לזה יותר מדי.

-להחליט מה אני עושה עם חיי האהבה העקומים שלי.

-מנצל את כל הכיף והיופי שיש בקיץ האחרון שלי ללימודים. ):

אוף, נפגשתי איתה אתמול. היא קראה לנו חברים. לעזאזל, היא קראה לי בוייפרנד. וישבנו ביחד בלילה בטבע. והיה נחמד, וקרו דברים, אבל זה לא הרגיש זה. זה הרגיש כמו כיף עם סתם מישהי חמודה. אבל זה הרגיש לי קרוב, וזה לא הרגיש לי כנה מצדי, ומעבר למשיכה שטחית אני לא מרגיש כלפיה כלום. אבל מה... לוותר על זה? לא חבל? אוף.