אני מאמין שכל מי שאי פעם קרא פה יודע כמה חשיבות אני נותן לעבר, אולי יותר מדי. וכמה סנטימנטלי להחריד אני נהיה כשמשהו נגמר, חרף העובדה שהוא גרם לי סבל בל יתואר של 12 שנים. ובכן, זו הייתה מערכת היחסים שלי עם מסגרת בית הספר. ולמרות שחירפתי נפשי בהקזת דם מילולי ווירטואלי ליומן האינטרנטי הזה שלי, וכולן סבבו סביב אותו הנושא - עוד חודש, ועוד חודש, ועוד חודש עבר ואני כבר מתקרב ככה ככה ככה לסיום הלימודים, ברגע שמגיע נושא חם כמו סוף עונת הלימודים (ואני כל הזמן קורא את זה כסוף עונת התפוזים) אני לא יכול לעצור בעצמי מלא לנצל את ההזדמנות להסתכל רגע אחורה, בפעם שאני יודע שהיא לא תהיה האחרונה, ולנסות לסכם. לא יודע, אני רומנטיקן מדופלם, ויש לי צורך לכתוב לעצמי כל הזמן דברים ולסדר אותם ברשומות ואני צריך לתעד, לעטוף בצלופן של דימויים סמליים ומטאפורות נדושות. אבל זה אני.
נקודת המוצא שלי לרשומה הזאת היא הרשומה הבאה מתחילת ספטמבר:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=637863&blogcode=12733494
ואני לא אעסוק כאן במערכת החינוך או בבית ספר כמוסד גלובאלי כי אין לי באמת כוח. אם בהוגוורטס היינו עסקינן הייתי שמח לפרוש בפניכם את תורתי הפוטרית, אבל בגלל שלא בהוגוורטס עסקיננו, ובגלל שאין עדיין בגרות בספרות עכשווית ששאגי היה שמח להוציא בה מאה עגול ויפה, זאת שורה די מיותרת.
אם קראתי לרשומה הנ"ל "מחשבות על השבוע הראשון של ספטמבר", נראה לי שרק יהיה מתאים לקרוא לרשומה המשלימה שלה "מחשבות על השבוע האחרון של יוני". כמובן, זה לא השבוע האחרון של יוני, אבל אם נסתכל על יוני בעיניו של תלמיד חטה"ב או תיכון זה תמיד החודש הפאקינג אחרון לפני קיץ מלא אפשרויות וסקס סמים ורוקנרול (או, בשביל שאגי, עבודה, נרגילה ושביזות רבה).
ואם אני אחזור רגע לספטמבר, מה שמשתקף זה תסכול עמוק מאוד. אחת החוויות הטראומתיות שלי מתקופות הלימודים למיניהן היו חודשי ספטמבר. אחרי שבחופש הייתי פורח מפאת החירות שהוענקה לי, מכך שאני עם כל החברים שלי בעולם ולא צריך לראות או להתעסק עם גורמים מזיקים למיניהם, הייתי חוזר לכותלי בית הספר, הייתי שב לראות פנים שאני שונא, מאבד את כל החירות שהוענקה לי בהרף עין ואסיר לשגרה שנכפתה עליי מלמעלה. אני זוכר ספטמברים מול הטלוויזיה, צופה בזומביות בסדרות עם כוס קפה לידי. והייתי סובל בתיכון, סבלתי מנדודי שינה מזעזעים בתקופה שלאחר תחילת הלימודים, שנאתי להיות בקיץ בבית הספר כי היה מחניק וצפוף, רק ייחלתי לסתיו, ייחלתי לאוקטובר, ייחלתי לישועה.
זה קשה, להיות בחברת אנשים שאתה לא אוהב כל כך הרבה זמן. עם הזמן אתה מתרגל, אבל עד אז זה סבל צרוף.
נראה לי שכשהתחלתי את השנה הזאת הייתי מאוד שונה ממי שהייתי בקיץ שלפניה ובשנתי השביעיסטית, והייתה מעין נסיגה מאוד קיצונית, ואילולא התקופה החשוכה שהייתה לי במעבר לתיכון אולי זה אפילו היה זוכה לתואר "ספטמבר השחור" האישי שלי. אבל לא, ספטמבר השחור האמיתי הוא כשהגעתי לתיכון וכולם שנאו אותי והתבצרתי בבית בחושך וראיתי הרבה סיטקומים אמריקאיים והטבעתי את עצמי בקפאין.
הנסיגה בתחילת י"ב עמדה בניגוד מוחלט לכל הביטחון שצברתי לפני זה. אני זוכר, שבוע לפני תחילת השנה השמיניסטית, איך כולם התרגשו, איך חשבנו שהכל מוביל לזה- פאקינג י"ב, מלא מסיבות ומלא פאבים ומלא בחורות. ולהגיד לכם את האמת? זה היה ממש ככה. מלא מסיבות, מלא פאבים ומלא בחורות. אבל זה הרגיש פתאום חלול. אני לא יכול להסביר את זה ואני לא יכול לתאר את זה, זה פשוט נהיה זול, זה נהיה בלתי נסבל. ובתחילת י"ב, כנגד הציפיות של לבוא בגו זקוף הגעתי שפוף, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים ולקסיקון של נהמות. ולקח לי הרבה זמן לשבור שוב את הבועה הזאת, ואז החלטתי שאני מנצל את השנה המזדיינת הזה כדי לעשות מה שבראש שלי. ושוב, להתפרע פשוט הרגיש... לא ממצה. כאילו הקצה נמתח ונמתח והוא לא באמת נגמר איפשהו כי כלום כבר לא מרגש. נכנסתי למצב קטטוני של אדישות מוחלטת.
מסיבות, אלכוהול, רוקנרול, סמים, אלכוהול, בנות, מסיבות, פאבים, וזה פשוט מרגיש כמו ציור של ניק הופר, ציפורי לילה, שכולם בחוץ בלילה ושיכורים ושמחים אבל בעצם כולם עצובים בפנים כי אנחנו לא עושים את זה מתוך אמת פנימית אלא מתוך נעורים מתעתעים.
ואני גולש פה לנושאים אבסורדיים וחסרי תכלית, אז אני אנסה להמשיך בקו יותר מהודק ומגובש:
י"ב. מחוז הויגילנטיות, הנעורים הנצחיים, החוקיות. אני לא יודע מה עוד יש לי להגיד על השנה הזאת מעבר למה שאמרתי? כל אותם דברים שצעירים אמורים לעשות והם סתם כרגע. אני חייב להודות שאחרי תקופה מסוימת נהיה לי כיף להגיע לתיכון. מתישהו לקראת סוף החורף הבנתי שכבר לא באמת משנה מה אני אעשה, עדיף לי לסיים את התקופה הזאת יפה. וקורה לי, לפעמים, שאני משכנע את עצמי לסגל לעצמי זרם תודעה מסוים וזה ממש פועל. כמו, למשל, שאני לומד את "הגלגול" של קפקא לבגרות בספרות מורחבת, ואז אני מתמרמר כי זה כבד וארוך ומשעמם, ואז אני מסתכל על זה, ואומר לעצמי, "חכה, זה בעצם די יפה" ואני באמת חושב שזה די יפה. אז אמרתי לעצמי "חכה, אתה יכול ליהנות כאן" ובאמת נהניתי שם. השינוי העיקרי היה שהבנתי שאני מגיע לתיכון בשביל עצמי ולא בשביל החינוך המעוות הזה. ואז נהניתי.
בספר מחזור כתבו עליי בהשכלה: "יש לו חכמה משל עצמו והמורים רק מפריעים לו", וזה ממש ככה. ברגע שהבנתי שאני עושה להם טובה שאני נכנס לשיעורים התחלתי להשתתף, התחלתי לדבר חזק יותר, גדול יותר, בקול רם. התחלתי לבטא את הרעיונות שלי כמו שבחיי לא עשיתי, כי סוף סוף הבנתי כמה כוח יש לכיתה, ולשיח כיתתי, וכמה כבוד רוחשים לי המורים רק מעצם העובדה שאני מתבטא ונלחם גם נגד כל החלולים המטומטמים האלו שבטח כולכם מכירים. וכן, יצא שאני השמאלני ההיפי של השכבה, אבל זה שווה את זה. כי באמת כשברגע שאתה נותן לעצמך את הכאפה הזאת, מסגל לעצמך את זרם המחשבה של בחיי זה מה שאני עושה מזה זה יכול להיות ממש משחרר.
וזאת רשומה בלתי מגובשת בעליל, אבל זה אני, בסוף בית הספר. בלתי מגובש בעליל. אחרי שמצאתי את עצמי וסידרתי ברשימות, אחרי שבתחילת ספטמבר כתבתי רשומה מלנכולית ויפהפייה להחריד לטעמי (יש בי מן הנרקסיזם) אני מוצא את עצמי תועה בין כל כך הרבה מחשבות ואכזבות ושמחות כאילו שום דבר לא מצליח להתלכד לידיי רעיון מגובש. אני פשוט מרגיש אני חייב לשפוך משהו, ממש בין הרגעים האחרונים שלי, ושוב יוצאת ממני הרומנטיקה המחליאה והאידאליזציה של העבר. אז לא: בית ספר זה רע כי הוא איבד את האמת שלו, זכיתי ללמוד בבתי הספר הכי טובים בארץ ובבתי הספר הכי טובים מעבר לים, וכמה שהמורים שלי היו מדהימים והלכו לקראתנו וניסו להפוך את הדבר המחליא הזה למה שהוא אמור להיות- מרתק, מחנך, מופלא- המערכת עדיין מסמרה אותם, מסגרה אותם, כפתה עליי ועליהם חומרים מאוסים, דרישות אבסורדיות וכיו"ב.
אני זוכר שבאחת הרשומות כתבתי על "אוקטובר המושלם", איך אני אהיה במצב אופטימאלי. וכתבתי שם "והוא יישב וילמד ויקשיב למוריו כי כל תורה שמועברת אליו שווה להילמד" או משהו, אז צר לי, אבל זה שקר גס. מתמטיקה זה זרע השטן בכל מה שזה נוגע אליי, לא בגלל שזה לא מקצוע מופלא, כשאני באמת מנסה להבין אני רואה מערכת יפהפייה של מספרים ומשוואות ושל הגיון כביר, אבל אני כשלתי במתמטיקה בכל צורה שהיא. כשלתי במקצועות המדעיים בכל צורה שהיא, ובד בבד פרחתי וזכיתי להכרה בכל המקצועות ההומאניים.
ואולי זהו לב העניין של היחסים שלי עם בית הספר: אבחנו אותי כמחונן ביסודי והייתי כישלון נחרץ. קיבלתי עשרימים במתמטיקה, ארבעימים בהנדסה ושישימים בכל השאר. לא הכנתי שיעורים, לא נתתי לאמא לחתום על המכתבים, ישבתי ליד חדר המנהלת דרך קבע. בחטיבה קיבלתי חמישים במדעים, שלושים במתמטיקה, פאקינג ארבעים בהבעה למרות שכתבתי יותר טוב מחצי מהתלמידים בבית הספר ככלל. עד השנה השישיסטית עמדתי על ממוצעים של שבעים. ואז, בתיכון, אחרי ספטמבר השחור והסתגלתנות המשחבתית ומקצועות הבחירה, קיבלתי ממוצע של פאקינג 93. ואז הבנתי כמה כוח יש למערכת הזאת, שמנחיתה את התלמיד שלא טוב במתמטיקה, שכופה עלינו מקצועות שאין לנו ולו זיקה קלה אליהם ומחוללת בנו שנאה.
אז לא, בית ספר זה רע. זו הקלישאה המושלמת של בית חרושת לציונים. זה גיהנום של ילדים ומתבגרים בכור היתוך צפוף וחם, ג'ונגל חברתי, וצריך לשרוד את זה. זה כל הקלישאות בעולם. לפעמים זה מה שמעורר את הכוח. כשלמדתי בבית הפסר האמריקאי הייתי האאוטסיידר ונהניתי להיות האאוטסיידר. חייתי בסרט שבדיתי לעצמי, הפכתי עצמי לדמויות שלימדו אותי לאהוב בקולנוע הטינאייג'רי. לקחתי את הארוחה שלי למגרש הכדורגל של בית הספר, הייתי עולה לאכול על אחד המתקנים, מבודד, שם אוזניות ושומע אוונסנס בפול ווליום כי כל מה שהם דיברו עליו זה על אותם נערים שנפלו בין הכיסאות, שלא זכו להכרה הראויה להם.
יש מן הקסם בבית הספר, יש מהחוויה. האהבה הראשונה, ההיטמעות בחברה, המורים. זה מקסים ומזעזע בד בבד. אפל וצבעוני. בכל זאת, אלו 12 שנים, והן בלתי ניתנות לתמצות, ולנסות להקטין אותן כדי להתאימן לתבנית בלוגיסטית ייעשה להן את העוול שנעשה לתלמידים בחטיבת הביניים.
אז יאללה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
