מה שהכי קשה לי עם הידיעה שהם שם ואני כאן זה

שהייתה לי האפשרות להיות רחוק, רחוק מכאן. אבל זה אף פעם לא באמת בסדר

או מסתדר. ואולי באמת הייתי צריך להסתכן.

כי קשה לי שהם שולחים לי תמונות של ישבנים בתחתונים וטרקטורונים וסיגריות בלילה. או סרטונים של הילולה במסיבה והשירים של כולנו ואז אני רואה את ההיא שאני מכיר מצרפתת איזה גרמני מכוער וכולם רוקדים כאילו אחוזי דיבוק במעין מועדון הדוניסטי מתירני לעזאזל שחוקי הלילה תכפים רק בו, שעה של חטאים שמחפה על הספק. על הבושה. ואני צריך צריך צריך את זה.

וזהו. אין לי זמן. עוד שבועיים אני עף מהחיים האלה למדבר. מתחיל ש"ש. חיים חדשים. קשה לי. כי אני צריך את זה, כאן ועכשיו. וכשהם מנצלים כל לילה עד תומו אני יושב עם כמה חברים על בירות ומדבר וקצת צוחק אבל קצת צובט לי עמוק בלב ואני לא מפסיק לחשוב על מה שהם שלחו ואיך שהם אמרו שהכי טוב שם בעולם וכשאני מסיים את השנה אנחנו טסים שוב כולם אבל אני יודע שזה לא יקרה, כי כשמתכננים שנה מראש כלום לא קורה, וזה כאילו מתוך רחמים, כי אני כאן והן שם, וזה קשה, עם המרחק. עם זה שהם חווים את הנעורים הדוריאניים שלהם ואני ספון כאן בחור הלח והחמים לעזאזל.

קשה קשה קשה. עצוב לי ובא לי לברוח וכבר אין לי איך, אז אני רק מחכה לקץ. 

שהם יחזרו, שאני אוכל לחבק את החברים שלי מרוב געגועים. ואז לשמוע מה היה, ולשמוח בשמחתם, ואולי קצת לשפוט ולחשוב שכולם יצאו זנזונות, ולדעת שאם הייתי שם בטח הייתי הזונה הגדולה מכולם.

היאח.

אז אני יושב בבית. אתמול התיישבתי בשעות הקטנות של הלילה וכתבתי שיר על כל חבר. היום התחלתי לראות את "עד עצם היום הזה" וזה נחמד נורא. אבל אני מרגיש שהזמן שלי מתבזבז עם כל דקה שעוברת כאן ושאני לא מצרפת איזו גרמנייה זולה. אני מתגעגע לחופשות ומתגעגע לזכרונות שלא היו לי וזה הגעגוע הקשה מכל. 

אולי היום אני אכתוב. על דריה, כי לצייר אני כבר לא אצליח. או על אוקטובר, ועל כמה שהמרחק קשה, ושעם כל סיפור התהום נפערת ואוקטובר מתקרב לקצה.

נ.ב.

נראה לי שאני אעשה קעקוע בקרוב. אולי של סנופקין, או משהו אינדיאני. רעיונות?

אמן אמן אמן שיולי יסתיים כבר.

אבל את ביוון, מבלה לך עם התיירים השיכורים. ואני כאן, שותה שותה שותה את הטיפה המרה. מחייך ברוחב לב ומצולק מהמבטים שהותרת בי.

כל כך רציתי שתהיי מחוברת עכשיו.

אבל את ביוון, וסתם שתדעי, שאולי עוד מעט אני אצלך. כי הלב כואב ורק יוון תתקן אותו. רק הוודקה, התחתונים, הבגדים המיוזעים. חוץ מזה אני לא רואה איזו אפשרות נותרה לי איתך, שבועיים לפני שאני הופך לאבק ומתמוגג.

אם רק היית מתחברת, בחיי. בחיי, הכל היה יותר טוב. בחיי.

אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד נראה לכם שתוכלו להיות החברים הכי טובים בעולם אבל אתם לא? אלה שרק בא לך לשבת איתם על בירה ולפצוח בשיחה או לצאת איתם למסיבה, אבל פשוט אין ביניכם קשר. בגלל זה כל כך כיף לי עכשיו, כשעברתי את המחסום ושאנחנו מדברים ושאנחנו מבלים ומשתכרים ביחד ומתכננים תכניות. איזה כיף זה. לפתוח קשר עם האנשים שתמיד כמהת לקשר איתם. 

פתאום קשה יותר לשמור על קשר. חרף הימצאותו של הפייסבוק, אבל המאמץ שווה את זה, אני מניח. מזל שיש את הפאב השכונתי שיפגיש בין כולנו, אחרת בחיי שהייתי מתעצב אף יותר. 

היממה שהייתי שרוי בה בהשפעת הסם הייתה אחת החוויות הכי מייסרות בחיי. למזלי זה עבר, אני מקווה, והתרופות מאחוריי. ועכשיו כל ההזיות והטריפים הם רק זכרונות רחוקים ופתאום לא כאלו מפחידים. כשכתבתי את השריטה של אוקטובר כתבתי על השריטה בעין שגורמת לו לראות את הצד השני של הפרגוד, "ארץ הפלאות". בחיי שבמשך כל השעות לפני שהלכתי לרופאה והתאבחנתי רק פחדתי מזה. זמזמתי לעצמי בראש במנטרה מיוסרת, "אני לא רוצה לראות את ארץ הפלאות, אני לא רוצה לראות את ארץ הפלאות".

והיה בזה עצב כל כך תהומי, כשלשנייה חשבתי כאילו כל העוול שהטלתי על אוקטובר נהיה העוול שלי. 

השבוע בספרד היה אחת החוויות המדהימות שעברתי. מחזקות, מפכחות, מצחיקות, מאירות. הייתי בטיול בפירנאים ובחיי שחוויתי בו התגלות כלשהי. טיילתי שם שעות, וכל כך יפה שם. כל כך התאכזבתי שדווקא באותו יום שכחתי את המצלמה בבית. אני זוכר רגע קסום במיוחד שהתכופפתי לשכשכך ידיים ורגליים במי השלגים הקפואים והצלולים שהיו באגמון קטן למורדות אחד ההרים. והרגשתי את הצלילות של המים רק במגע, והשקפתי מעלה את עצי האשוח המתגבהים ועולים בסללומים לאורך ההר האימתני המוקף עננים, ושאפתי אוויר הרים צלול כיין והרגשתי, לשנייה, חלק מהבריאה כולה. כי רק להסתכל לא מספיק, אז נגעתי, והרחתי, וטעמתי, וההרים היו כל הזמן מלפניי והשמש בגבי. ויכן הסלע ויצאו ממנו מים, ושתיתיהם והיו אלה המים הטעימים ששתיתי בחיי.

מעבר לטיול המזדמן הזה העברתי את רוב זמני עם חבריי ועם אותם אנשים מדוברים שיצא לי להכיר מקרוב רק עתה ולא יכולתי להיות יותר שמח על ההזדמנות שנקרתה בפניי. ספגתי שמש חמימה ומטהרת והייתי עם אנשים אוהבים וביליתי לילות בפאבים ושכחתי לילות בפאבים וחזיתי בתמונות של שיכרון מביך אבל לא היה בזה מהעצבות.

בסופו של דבר, זוהי עוד נקודת ציון ביומן המסע.

אוהב, שאגי