או שמא האהבה היא המעוורת? הלוא היא המכשפה הפתיינית שמתדפקת על חלונך בלילה זרוע כוכבים ומפזרת הבטחות וציפיות רבות כמספר הכוכבים המנקדים את הרקיע. והאין היא מחוללת הניסים ומחוללת האסונות, שבבוא העת באה וקוצרת את גמולה, ועם ציפורניה החדות והשחורות והארוכות כטפרי זאב המשחר לטרף באה ועוקרת את עינייך ממקומן, כעורב זקן ומיומן. וכך אתה נותר, עיוור ובודד, כי האהבה לקחה לך הכל, ובסופו של דבר היא תמיד נגמרת. ואתה נותר עיוור.

אני לא מתיימר לאהוב אותה. אני גם לא אומר שהייתי מאוהב בה. אבל זה אבסורד להיות עם בחורה פרק זמן כזה ולא להרגיש אליה כלום. וכן, זה לא היה עמוק וזה לא היה כלום. אבל זה היה כיף, ומעניין, והיה לי עצוב שזה נגמר. וזה כואב ואפרורי להיזכר בה ולראות אותה. ולשמוע מפי אחרים שהיא המשיכה הלאה ולתהות אם היא בכלל חושבת עלייך בכל הצעדים שהיא עושה. ואז מה אם המשכתי הלאה בערך יום אחרי שזה נגמר, ואז מה אם צרפתתי כל בחורה מזדמנת כדי להוכיח שידי יצאה על העליונה ממערכת היחסים המפוקפקת הזאת, בסופו של דבר אף אחד לא יכול להימנע מהצביטה בלב, מהעיוורון המחשבתי, שכל החרא שהרגשתי אז מתפוגג ונותרת רק דמותה - עיניה, גזרתה, השפתיים המדהימות שלה. ואז נשארת האהבה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, האהבה העקומה והאכזרית הזאת, וכל מה שהיא עושה זה פוגעת ולא נותנת מנוח, לא נותנת למחשבות לצלול. אז כן, האהבה עיוורת ומזוינת.

ואולי זה אומר שנגמרו המחשבות. ולא אכפת לי בכלל.

מתחרט מאוד, אולי יותר מדי, שלא נסעתי אתמול להשתכר עד אובדן במסיבת יער במקום שכוח אל עם חברים מעיירה אחרת. סתם ככה כי בא לי כבר להשתכר, להגיע לאדרנלין ולריגוש. זה קצת עצוב, אבל אז אני מרגיש הכי חי. באמת חי. טוב, אולי היום. נקווה שיהיה טוב. 

כבר אין משמעות לרגשות שלי, למעשים שלי, למחשבות שלי, לחירויות שלי, לזכויות שלי, לנצחונות שלי, להפסדים שלי.

אני אפאתי כי כבר מזמן איבדתי תקווה לתקן את הבלאגן שעשיתי מהחיים שלי ואני אפאתי כי אני יודע שלתפקד עם גוף ונשמה כאלו פגומים זה אבסורד ומטומטם ואולי באמת כדאי לעזוב את העולם המתפורר הזה. אני אפאתי כי אפילו מחשבות על כדורים נראות שגרתיות מדי. המורבידיות אופפת אותי. השיממון, המונוטוניות. אני אפאתי כי איבדתי את כל הטוב שהיה לי בידיים ואני עייף מלאסוף אותו מחדש, אני אפאתי כי אני לא יכול ליהנות מכל הטוב שנותר לי, אני אפאתי כי אני מרגיש נבגד, אני אפאתי כי העולם הזה בוגד בי.

לא יודע אם זו התקופה הזאת. לא זוכר איך הרגשתי בקיצים קודמים. אני זוכר מה עשיתי. לאן הלכתי, איפה הייתי, עם מי, מה אכלתי, מה שרתי, מה התנגן לי באוזניות, מה ראיתי. לא מה הרגשתי. לא יודע. קצת אפרורי כזה. אני מרגיש פגום יותר מתמיד, ואני בכלל לא יודע למה. כלפי חוץ זאת התקופה הכי טובה בחיים שלי אולי. כלפי פנים אני סדוק. ולעזאזל, אני לא יודע למה.

מצטער שאני לא מגיב, מצטער שאני בקושי מתייחס. אני אפאתי. ואני לא יודע אם זו תקופה או אם ככה זה עכשיו.

לא אכפת לי כל כך.

כזה אני.

"ציפור לא הוזה הזיות ולא מחשב מחשבות. יש לו נפש במידה הנכונה: קצרה דיה לנוע איתה בלי למעוד, וגדולה דיה לכסות על גופו."

-"פועת", מאת ענבל רשף. אמנם לא ספר מדהים, אבל הציטוט הזה כל כך מדוייק ומופלא בעיניי שהוא שווה הכל. לו רק האלים היו תופרים לי נשמה במידה הנכונה.