אחד הדברים שהכי חסרים לי בשנת השירות זה הזמן עם עצמי. לצייר, או לקרוא ספר, או לראות פרק בסדרה שאני אוהב. הדברים הקטנים האלו שהיו מחזיקים אותי שפוי בתקופות החשוכות שהיו לי. ועכשיו בתקופות החשוכות אני מוצא את עצמי עם תרמיל ובו רק בגדים ושק"ש, וכל מה שיש לי לדפדף בו זה הפייסבוק בסמארטפון או לנסות לכתוב מיילים לטליה למרות שזה לא הוכיח את עצמו. ואז אני מרים טלפון למשפחה ולחברים רק כדי לשמוע קול של בית, ואני מתייסר בזכרונות על הספרים שקראתי ואני רוצה לקרוא, ומגולל בדמיוני פרקים של פרנדז או המפץ הגדול שאני זוכר כמעט בעל פה. או שאני שם אוזניות ושומע מוזיקה. ומחר, כשאני שוב שם פעמיי דרומה, אני אקח איתי גם את הלפטופ. ואני אמצא לעצמי זמן להתכנס לבד לבד לבד, רק אני בתוכי, ולשים איזה פרק של משהו בצפייה ישירה, ושיזדיינו כל השאר. והתקווה הכי גדולה שלי היא שהקומונה שלי תבין את הצורך הכל כך מהותי, כמעט קיומי שלי בלבד, או בבית.
השבוע הזה בבית היה כל כך משחרר. אחרי כל כך הרבה זמן שכל החברים שלי היו מפוזרים ברחבי הארץ ושאני עצמי התנדנדתי בין הדרום הרחוק לצפון הרחוק הייתה לי את הרגיעה המיוחלת הזאת. הרגשתי שוב שלם. שוב אותן ישיבות שמשיות על נרגילה כשהחיפושיות מתנגנות ברקע. יצאתי הרבה לפאבים. טיילנו קצת. עישנו עוד קצת נרגילה, ובחיי שהטעם עוד יושב לי בגרון. היום עישנתי כל כך הרבה שקיבלתי סחרחורת נוראית, אז נראה לי שאני אפסיק לכמה ימים. אולי כדאי שאני פשוט ארגע עם ההרגל המגונה הזה. לילה אחד השתכרתי ממש אבל בצורה טובה כזאת, שאני זוכר הכל ויכול לצחוק על מה שעשיתי ולא לבכות בלב שאני גורר את עצמי לתהום של אובדן עצמי. היה לי כיף כל כך. עם החברים שלי. ועם המשפחה שלי. ובבית. למרות שגם עכשיו לא היה לי זמן ללבד שלי, למרות שניסיתי לייצר. גם לא היה לי זמן לישון. זה כאילו שהייתי צריך לבחור מה אני מעדיף - את שעות השינה שלי, את התחביבים או את האנשים שסביבי. בחרתי באנשים, ואני חושב שיש בזה כדי לסמל שינוי מהותי שקרה בי בשנה האחרונה. לא יודע אם זה מה שהייתי בוחר פעם.
המחשבות על השנה החדשה קצת מחשישות, כי אני פשוט לא יודע למה לצפות. בזמנים קודמים זה עוד היה קל. איחלתי לעצמי להצליח בבגרויות, להמשיך להסתובב עם החברים שלי שאני כל כך אוהב, שהמשפחה שלי תהיה בריאה ומאוחדת, ובעיקרון שהגלגל ימשיך לסבוב כמו שהוא. ועכשיו אני באמת לא יודע למה לצפות, זה כאילו העתיד שלי הוא לוח חלק ויש בזה דבר כל כך כל כך מפחיד, עם כמה שזה נשמע רומנטי. זה כאילו זה יכול להתדרדר או לעלות או לעמוד במקום, וכל אפשרות מלחיצה אותי בדרכה שלה. אני חושב שרק שאני מעלה את המחשבות שלי בבלוג אני מגלה כמה החרדות שלי תופסות חלק גדול במהות שלי. אני כל הזמן חרד. כל הזמן כל הזמן כל הזמן.
בעיקרון, אני רק רוצה לאחל שנה טובה. למשפחה שלי, לחברים שלי, לכם, אבל בעיקר לעצמי: שאני אהיה שלם בסופה עם ההחלטה שלי לעזוב את הכל וללכת לשנת שירות. שאני אחשוב בסוף השנה כמה כיף היה לי. שאני לא אאבד את החברים מהבית. שאני ארוויח את החברים שלי שם. שאני ארגיש שם כמו בבית שני. שאני ארגיש שהשנה הזאת לא הייתה לשווא. שאני אפסיק לפחד. שאני אפסיק לעשן. שאני אלמד ליהנות. שאני אתבגר. אולי אפילו למצוא אהבה, למרות שבמשך הרבה זמן חשבתי שבכלל לא בא לי. בעיקר בעיקר בעיקר, לא לפחד בכלל. לאהוב, לשמוח, וליהנות עד הסוף. אני באמת חושב שמגיע לי, תמיד חשבתי שהחיים הפנו לי עורף ובעצם מעולם לא הבנתי כמה הם היו טובים כלפיי, אז אני רק רוצה שהם ימשיכו לזרוח, שעכשיו, כשהגעתי להכרה, לא תבוא המפלה הגדולה, כי זה באמת מה שאני הכי מפחד ממנו.
שנה טובה.
שאגי.
עריכה: פאק. אוטוטו אוקטובר. לא יודע מה זה אומר, לא יודע מה אכפת לי. אבל זה אוקטובר, ודי בשם כדי להרעיד לי את הלב.
הטובה הגדולה ביותר שאבי עשה לי, מלבד כל שאר הדברים הנפלאים שחולל בחיי, הייתה להעניק לי את האוסף השלישי בסדרת "בלוז פסטיבל". כבר שנתיים, בעצם אולי אפילו יותר, הבלוז המלנכולי הזה מלווה אותי. אני נורא אוהב את בלוז. קניתי לו דיסק של ג'יי ג'יי קייל לראש השנה, אבל אני רוצה להעניק לו משהו שיוכל ללוות גם אותו במשך שנים, ואני לא יודע אם זה עומד בתנאי.
אני מפסיק קצת בלוז וחוזר לשמוע ג'ו היסאישי. אני שם את הפסקול של הנסיכה מונונוקי בסטריאו וקורא ככה את 1Q84 של הרוקי מורקמי. הוא הסופר האהוב עליי, וזה לא ייתכן שכל ספר שלו שאני אקרא ישבה אותי ברמה כל כך טוטאלית וסוחפת. זה כאילו אני והוא נועדנו אחד לשני, איכשהו אני מרגיש שלמרות שכל הסוריאליזם שלו לא בא על כנו ולא מקבלים תשובות מהימנות אני ממש מבין את זה. כאילו אני יודע מה המקום של דבר והכל נמצא במקום מאוד נכון. גם הכתיבה שלו יפהפייה. כזו רגישות. יש לו לשון ציורית ופיוטית ומלנכולית ונוגה שמשרה עליי אווירה של רוגע ורומנטיקה. נותרו לי שלושה פרקים לסיום הסאגה המופתית הזאת, 1Q84, שריתקה אותי אליה בצורה כל כך לא אופיינית. 800 עמודים בשבוע. נראה לי שאחרי זה אני אחזור לביוגרפיה של צ'ה גווארה שהתחלתי זה מכבר. אני גם אעשה מנוי לספרייה, כי עכשיו אני כבר לא תלמיד בי"ס ואין לי מאיפה להשאיל ספרי קריאה. אתם יודעים, כשביקרתי בתיכון לפני כמה ימים הספרנית הייתה האדם הראשון שהלכתי להגיד לו שלום, והיא נורא שמחה לראות אותי, וזה נורא חימם לי את הלב. באמת באמת.
אולי הארד לאק בלוז באמת התאים להלך הרוח ששורה עליי. מחר אני שם פעמיי חזרה דרומה למסגרת המעיקה הזאת בתקווה שהשבוע יביא איתו אנרגיות טובות. אני יודע. לפחות אני יודע בוודאות שהעניינים ישתפרו אחרי ראש השנה. יש לי עוד ממש טיפה לעבור, אבל זה קשה מכל דבר אחר שעברתי, בחיי. אני רק רוצה את החברים שלי איתי. בדמיון שלי אני יושב בדיונות, כולי שבור וטובע בשלולית הבוץ שאני מקיף בה את עצמי בזמני לבד במדבר, ופתאום אני שומע דהירות וחברים שלי מתגלים על גבם של סוסים ערבים חומים ואציליים. במוזיקה של ג'ו היסאישי בדיוק הרגע הכינורות התחילו לנגן בדיוק שכתבתי את השורה הזאת וזה כאילו גורלי.
הכל גורלי. הכל מונח על הכף. לפני שעתיים היה לי התקף חרדה רציני, הלב שלי פעם ועמד לקרוע לי את החזה והרגשתי צמרמורת עזה ותחושה של חוסר מנוח ורגיעה והכל בגלל שאני לא רוצה לחזור למדבר. אבל אם אני לא אתמודד עם זה אז עם מה אני כן אתמודד. לא יודע. זה הרבה מחשבות, והבית בעצמו גם כבר כולו שיממון. כולם מפוזרים בכל קצוות הארץ ואני מרגיש כאילו רוח חזקה נשבה על הגבעה שלי ופיזרה את כל הבלונים ואין לי איך לאסוף אותם חזרה אליי. רק לחיות מסופ"ש לסופ"ש. השתכרתי והיה לי מה זה כיף. אבל אני רוצה שוב להשתכר להשתכר. להשתכר באמת. לאבד את עצמי לגמרי. חרטות אחרי זה. היגיון אחרי זה.
תשמעו את המנגינה היפהפייה הזאת של ג'ו היסאישי הגאון (שגיליתי הודות לשיזו וזה). בכלל, בזמן האחרון הוא מתנגן לי בלופים באוזניות והוא עילאות מוזיקאלית. כל הרגשות הנפלאים שמתקיימים בסרטים של מיאזאקי עוברים אליי במחי צליל פשוט. המוזיקה שלו מרגיעה והרמונית ובהירה. בכלל, אני אוהב יפנים. אני קורא עכשיו ספר של הרוקי מורקמי (1Q84) ואני נפעם, כרגיל, מהכתיבה המבריקה שלו.
הקשבתי לעצתה של טליה (בדיעבד, מסתבר, כי ראיתי אותה רק בשובי) וחזרתי הביתה. לאסוף את עצמי קצת. מה שנורא חרה לי במסגרת החדשה היה חוסר היכולת להתכנס בעצמי, במחילה האישית שלי, להתנתק רגע ולשמוע מוזיקה או לקרוא או לצייר. וכמובן שעשיתי זאת, הייתי לוקח איתי את ספר הסקיצות ומחברות וספרים ומטייל בעיר המנוכרת כדי למצוא לעצמי פינה נידחת, אבל כל פעם בשובי חזרה לכור ההומה הרגשתי כאילו משהו בתוכי ניתק ולא מגיע למימושו. כאילו הגוף שלי נסחט ומתייבש ולא נותר בי מאומה ממה שרציתי שיהיה נותר בי. מעבר המסגרת הזה, צפוי ככל שהיה, הציב בפניי קשיים שלחלוטין לא צפיתי. ואני לא מתמודד, כי לא בשביל זה באתי, אז בשביל מה. אני בורח, נאחז ברסיסים של תקווה וטוב שחודרים את מסכת ענני הסערה. סיימתי את "ההוביט" המדהים בעודי שם, וזה אולי היה הספר המושלם לאותם רגעים. אסקפיסטי, פנטסטי, צבעוני, אופטימי ושנון. הייתי צריך אותו. אחרי זה היה לי קשה בלעדיו, והמקום הרגיש הרבה יותר אפור משהוא היה. לפעמים ספרים עושים את זה, אוחזים בך כל כך חזק ואז כשהם משחררים כל העולם סביבך מתגבש מחדש בצורה מעוותת.
בעיקרון, כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להחזיר לעצמי את צלם האנוש שאפיין אותי. לנוח. אני קורא המון ונהנה מכל רגע, אני משוטט באינטרנט כמו שאהבתי, יוצא לריצות, יושב עם החברים המועטים שנשארו כאן ולא נמצאים בעצמם בשנת השירות או בצבא. זה קשה לראות איך כולם מסתגלים ורק אני מפחד לעמוד מול האויב האימתני הזה שנקרא שינוי. אבל אני באמת בן אדם של שגרה. ואני אוהב את הבית שלי יותר מתמיד, ואת החברים שלי יותר מתמיד, אבל אני יודע שבשלב כלשהו אני אהיה חייב לחזור ולהתמודד, ואני אסבול מכל רגע והדבר היחידי שמחזיק אותי הוא הידיעה שמתישהו הכל אמור להסתדר.
אני רוצה נורא לכתוב כבר. זה כאילו שהרעיונות מערפלים את תודעתי ומשתוללים בה, המילים עומדות לי בגרון ורק מחכות לקבל צורה, אבל משהו מאוד יסודי עוצר מבעדי לשחרר אותן כמות שהן. אני רוצה לכתוב על הטייס והלווייתנית הענן אורסולה ומסעותיהם בעולם המוזר, או על עולם של חלומות ששולטת בו מפלצת תמנונית אימתנית, או על עיר של חתולים באמצע המדבר. אבל כלום לא יוצא. אף פעם. מה יהיה.
בסופו של דבר, כולי תקווה שספטמבר יעמוד בסימן השתפרות במצב. פחות דיכאון, יותר השלמה והגשמה. בכלל, יהיו לי המון חופשים בבית, תודה לחגים, ככה שבגיחות צפונה יהיה לי זמן לאסוף את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
