פתאום הכל חשוד, מאדם שמדבר איתי ועד לתזוזה קלה. פתאום הכל ניראה כמו הזדמנות, הצתה או זדוני בעיניי. 

למה אי אפשר להרגע? אבל להרגע בכנות? שהמחשבות נעות וחיוך נפרס באופן אדיופטי? 

כנראה שהלחץ מהבית ספר עם החוסר שעות שינה, בשילוב עם עבודה, חברים וכתיבה - אין זמן לנשום. 

מה אני חשדניסט?

נ.ב - אחי הביא לי מתנה ליום הולדתי הקרב מבלי להגיד לי שזה מתנתי והתגובה שלי הייתה לא הולמת. אני מתביישת. ואמרתי לו תודה ושזה נפלא ד'ק ספורות לאחר שנודע לי שזוהי המתנה ועדיין אני מרגישה שיצאתי לא בסדר. אבל כמו שמורתי לחיים לימדה אותי - יש עוד חצי כוס והיא מלאה. לפחות הייתי כנה. כנות זה חשוב.