המכולת של הגרוזיני

מה קורה ביז'אוים?
הכל טוב?

במומלצים מתנוסס לו פוסט שמעלה שוב את הסוגיה הכואבת עד מאוד והיא הדיון במחיר החזרת גלעד שליט
ומי מוכן לשלם מה וכמה, מי עושה אלו טריקים כדי להראות שיש לו יותר תומכים וכ"ו,
ובעיקר כמה פוליטיקה יש בתוך כל הסיפור.

ברצוני להתיחס לנושא מזווית אישית יותר.
בשורה התחתונה ביותר המשותף ביני ובין גלעד שליט זה ששנינו חיילי צבא הגנה לישראל.
גם אני וגם הוא התגייסנו, בסופו של דבר כדי לתרום לחוסן של מדינת ישראל.
לי אישית, בתור חייל ובתור אזרח, צורם מאוד לשמוע את ביטויי ה"אני לא מתגייס כל עוד שליט לא שב"
"המדינה מוותרת על חיילים אז החיילים יוותרו עליה" ועוד שלל אמירות בסגנון זה.
הדבר מראה על כך, שרבים לא מבינים את המשמעויות הכרוכות בלהיות חייל.
את הנושא הזה אני רוצה להציג בפניכם מהפינה האישית והקטנה שלי.

חייל הוא לא ילד. הוא לא פעוט שאמא צריכה לגונן עליו, אלא להפך.
החייל הוא המגן, הוא הכוח, הוא העוצמה שצריכה לחזק את העם והמדינה ולהגן עליה ולא להפך.
צה"ל אמור לאחד את העם, לא ליצור עוד קרעים בחברה העדתית וחסרת הקוהרנטיות שלנו.
רבים לא נותנים על כך את הדעת, אך חלק מלהיות חייל, כמה שלא נעים לחשוב על העניין זה גם, במילים עדינות,
"לחרף את הנפש" במידת הצורך.
אם זה מה שנדרש, חייל צריך לדעת שהוא יכול לההרג למען המדינה, למען החברה, למען האנשים אותם הוא מכיר ולא מכיר.
להקריב את הפרט למען הכלל.
רבים מחיילי צה"ל נהרגו במערכות ישראל, רבים נפלו בשבי, לא מעטים נחטפו ועוד מספר לא מבוטל של חיילים שלא ידוע מה עלה בגורלם.
כל חייל, באשר הוא, בין עם הוא לוחם, טכנאי, נהג, או פקיד צריך לזכור שזה יכול להיות גם גורלו.
אכן, מחשבה לא נעימה אבל היא חלק מלהיות חייל, לא רק בצה"ל אלא בכל צבא בעולם.

את חשבון הנפש האמיתי הראשון שלי בעניינים האלו עשיתי בבקו"מ כאשר החתימו אותי, כמו כל אחד אחר, על טופס ביטוח החיים.
מי שעבר את זה מכיר את הנוהל, כמה אחוז להורים, כמה אחוז לסבתא, כמה לחברה או פשוט "על פי צוואתי שנחתמנה כחוק בלה בלה בלה".
אני יודע שזה סוג של זילות לחיים של עצמך לחשוב על "רגע, אם אני מת, כמה כסף מי יקבל?" אבל זו נקודה שצריכה לעורר מחשבה קצת יותר עמוקה,
להתחיל לטפטף את ההבנה שיכול להיות שביטוח החיים הזה שלי יתממש ב3 שנים הבאות.

אבל ההבנה האמיתית מגיעה בשלב אחר לחלוטין.

לי אישית היו שני שלבים כאלה, האחד, מלחמת לבנון השנייה, והשני מבצע עופרת יצוקה.
לקחתי חלק פעיל מאוד בשני סבבי העימותים האלו.
כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ומנסים למגן את עצמם מפני ירי תלול מסלול (ע"ע רקטות) אני וחברי לא רצנו למקלטים.
גם כשהרגשנו את הרעידה הפתאומית של הקרקע, נשארנו לבצע את מה שנדרש ללא הינד עפעף.
לכולנו היה ברור עד מאוד שאחרי הרעידה הבאה יכול מאוד להיות שחיינו ישתנו ללא היכר.
ידענו שהחבר שהיה לצדך בכל שעות היממה בשנים האחרונות אולי כבר לא יהיה שם, או שאולי אני זה שלא אהיה?
בנקודה הזו אתה מבין באמת, מה זה אומר להיות חייל.
הרבה מאוד מחשבות מהסוג הזה רצות לאנשים בראש והדדוקציה המתבקשת מכאן היא המחשבה על "מה יקרה אם יחטפו אותי?"

אז מה יקרה? לא יודע. הקדשתי זמן רב למחשבה על הנושא.
הצלבתי את המידע יחד עם מחשבות ותובנות אחרות,
דיברתי על הנושא עם חברי באינטימיות שקיימת רק בין אנשי אותה יחידה שעברו דבר או שניים ביחד,
הרי אם תנסו לדבר עם מישהו על מה יקרה אם יחטפו אותכם או מה יקרה אם אתם תהרגו, סביר להניח
שהשיחה תגיע לסיום מיידי בתשובה של "אוישששש תפסיק לדבר שטויות, אל תפתח פה לשטן."
אז המסקנה שהגעתי אליה היא שאם אני אמצא את עצמי במצבו של גלעד שליט אני לא רוצה לפלג את העם.
אני לא רוצה להחליש את ישראל. אני לא אדע עצמי מרוב צער אם אשוחרר תמורת 1000 מחבלים.
אני לא אוכל ללכת ברחוב בלי להרגיש אשם בפני כל מי שאני רואה וזה בהנחה שהמצב הפסיכולוגי שלי יאפשר לי בכלל לחשוב.
לאור נתוני העבר, הסיכוי לצאת חיי מחטיפה שואף לאפס עגול וגדול. זאת האמת וכולם צריכים להבין אותה.

לאחר שקלול כל  הנתונים שנארמו ולא נאמרו כאן, הגעתי עם עצמי להחלטה, גלעד שליט אני לא אהיה, שום דבר בעולם לא שווה את זה.
מה תתן לי העובדה שאני חי אם אני לא יכול לחיות עם עצמי? אם אני לא יכול להיישיר מבט אל הדמות במראה?
במידה ואני אחטף או אפול בשבי, אני מעדיף להיות רב"ט אורי אילן ולא סגן עמוס לוינברג.
במידה ואני אחטף, אני לא רוצה לעורר סערה בישראל.
במידה ואני אחטף, אני לא מוכן שישחררו תמורתי יותר מאסיר אחד. (וגם זה יותר מידיי כי סביר שאייני בין החיים)
ראש בראש ולא יותר.
במידה ואני אחטף, אעשה כל שביכולתי כדי לברוח בעצמי או אשלח יד בנפשי.
כמו שאני מחזיק כרטיס אד"י בארנק, אני גם מחזיק מסמך למקרה הנדון.
דף פשוט, בכתב ידי שאומר:

משפחתי היקרה, ראש הממשלה ושר הביטחון הנכבדים, עם ישראל.
אני, דרגה, שם, שם משפחה,מספר אישי, מפציר בכם בזו הלשון:
אם אתם קוראים שורות אלו כנראה אני כבר לא בין החיים, וזו צוואתי ואני מבקש מכם בכל לשון של בקשה למלא אותה כלשונה ללא סייגים.
ברגעים אלו, אם נשמתי עוד בי, אני בשבי של גוף זה או אחר שכנראה דורש מכם ,מעם ישראל , מחיר כבד מנשוא תמורת שובי חי או מת.
אני קורא לכם לא להיכנע, לא לשאת ולתת ולא להגיע לשום הסכם עם שובי כאשר המחיר שהם מנסים לאלץ אתכם לשלם הינו מעל אסיר אחד בלבד.
ברצוני להדגיש, כי סביר להניח שעד שהסכם כזה או אחר יגובש אני אשלח יד בנפשי ולכן מה שתקבלו יהיה עוד ארון כמו ארונות רבים לפני.
אני מתחנן בפני עם ישראל, לא להפעיל לחץ ציבורי ותקשורתי על קברניטי המדינה שכן זהו רק חיזוק למי שמחזיק בי ,הפגנת חולשה בלתי נסבלת ובלתי נסלחת והזמנה להמשך שיטת הפעולה הזו שתעמיד בסיכון מיותר את יתר חיילי צבא ההגנה לישראל.
התגייסתי כדי לחזק את צה"ל ומדינת ישראל, אל תהפכו אותי לאחד שמחליש את החוסן הלאומי של הארץ.
היו איתנים, היו חזקים ואל תהססו בפניהם. אל תעיזו למצמץ כאשר אתם אומרים להם "רק אחד, וגם זה יותר מידיי!"

על החתום

דרגה, שם, שם משפחה, חתימה.

זה מה שאני מצפה, זה מה שאני רוצה, זה חלק בלתי נפרד מההבנה שלי לגבי גודל השליחות בה אני נמצא כבר שנים לא מעטות,
שרות בצה"ל, מבחינתי, הוא שליחות ולא גזרה. גם אם הוא מאולץ, גם אם הוא חובה.
וכולי תקווה שאמשיך לשרת עוד שנים רבות.

מי שיבין את כל מה שכתבתי עד כה , יהיה חייל טוב יותר, יהיה אדם טוב יותר, יהיה אזרח טוב יותר.
ילבש את מדיו בגאווה בלי קשר לצבעם ותפקידו ויקבל את הכבוד המגיע לו תמורת ההקרבה אותה הוא מוכן להקריב ללא שמץ חרטה.
כי מוות זה סיכון מקצועי שלוקח על עצמו חייל, שוטר, כבאי ובכלל כל מי שנמצא במערכת הביטחון כדי לשרת את האזרחים שבעבר לקחו על עצמם
את אותו הסיכון, או הדור הצעיר שבעתיד יקח על עצמו את אותו הסיכון.
מי שמבין את זה, בעיניו השאלה האם להתגייס הופכת ללא רלוונטית, השאלה האמיתי הופכת ללאן להתגייס.
מי שמבין את זה, מביט אחרת לחלוטין על אותם האנשים שסרבו להשתתף במרוץ השליחים הזה על כל מגוון התרוצים אותם שלפו ברגע האמת כאשר הגיע הצו.
מי שמבין את זה, אני מצדיע לו.
ומי שלא, צריך לעשות חשבון נפש מעמיק, ויפה שעה אחת קודם.