להגיד את האמת? אני לא מפחדת להיפרד.. אני לא מפחדת מלהיות לבד אני במילא הרי לבד כל הזמן שאתה בצבא ואני כאן....
אני מפחדת לשכוח אותך. מפחדת לא לרצות לחזור אלייך, מפחדת שניפרד ויעבור לי ממך... וזה יכול לקרות אני יודעת שזה יכול לקרות, גם כשאתה בצבא ואני כאן אני מרגישה כיאלו אני לבד לפעמים שוכחת לרגע שיש לי חבר, כבר לא חושבת עלייך בכל דקה ויש פעמים שאני חושבת עלייך רק מתי שאתה שולח הודעה.. מה לעשות אף אחד מאיתנו לא אשם . צה"ל כן אשם אבל אין מה לעשות... אולי ככה זה אצלי , רחוק מהעין- רחוק מהלב :/
שלא תבין לא נכון, אני מתגעגעת מאוד והכי רוצה בעולם שתחזור וחושבת רק על לנשק אותך ולחבק אותך ... אבל לפעמים אני מרגישה סוג של החמצה.. כי אתה במילא לא כאן ואני במילא לבד אז מה, למה אני לא מוצאת מישהו שיהיה איתי כאן? שיהנה איתי שנעבור חויות ודברים ביחד?
ואני יודעת שאם ניפרד ואתה תסגור הרבה בצבא אז אני פשוט ישכח אותך כזה..כי אז גם תיהיה לי ההזדמנות להיות עם אחרים ובשנייה אני ימצא תחליף. ומזה אני מפחדת. שאני פשוט ירצה כבר להיפרד ופשוט ישכח אותך.
לא רוצה לשכוח אותך ! הלוואי באמת הלוואי שנתחתן ... הלוואי שנזדקן ביחד, הלוואי שנעבור הכול ביחד, תצבא שלך תצבא שלי , ניסע לטייל ביחד, נלמד, נעבוד, נקנה בית, נמצא עבודה, נתחתן, נעשה ילדים......הכול בא לי איתך!
נכון קיים הפיתוי מזה להיות עם מישהו אחר.. איך מישהו אחר נוגע, מדבר, שואל, לוחש...אני בטוחה שגם אתה חושב על זה לפעמים. אבל בזמן האחרון שאתה לא כאן ויש לי את כל הלבד הזה ואת ההרגשה של הפספוס, של ההחמצה הרצון הזה להיות עם מישהו אחר גובר וגובר...אבל לא , לא בא לי להתאהב במישהו אחר! פשוט בא לי שיהיה לי ריגוש, בא לי שיהיה לי עיניין, שיהיה לי מישהו כאן לצידי וזמין אליי...
מה שאתה לא יכול עכשיו לתת לי כי אין לך ברירה .. וזה מבאס אבל מה אני יעשה שככה אני מרגישה? הלוואי שלא הייתי ככה.. ואתה במילא אין לך בנות שם או שמשעמם לך סתם ככה אתה בפעילות כל הזמן ורק מת לחזור הביתה אליי ולמשפחה, ונכון גם אני מחכה שתחזור כל פעם אבל עדיין כל השבועות שאתה לא כאן כל כך מתסכל...מה עושים עם זה? אין פתרון.
אני פוחדת שבסוף זה יגיע לנקודת שבירה וזהו וניפרד ואני באמת ישכח אותך, ואתה גם תשכח אותי... לא רוצה לא רוצה לא רוצה. אבל מה איך אני מוציאה לעצמי תהרגשה הזאת? את הרצון הזה? לא ישקר ויודה שאני בזמן האחרון כן חושבת על אופציות וברור לי שאני לא יממש אותם אבל כיאלו אני אשכרה מרגישה לבד זתומרת רווקה ואשכרה חושבת לפעמים על אחרים ואז נזכרת פתאום שיש לי אותך.... מה עושים עם זה?? כל הריחוק הזה אני מרגישה כיאלו אנחנו 2 בני אדם שונים, פתאום מוזר לי לקבל אותך שונה מוזר לי לקבל אותך חייל ונדב קצת אחרת ממה שהיית, וגם אני שונה אני מאוד שונה אולי אתה לא שם לב כל כך אבל אני בטוחה שגם לך יהיה קצת מוזר לקבל את זה.. קשה לי עם שינויים קשה לי עם התחלות וסופים של דברים, אני עדיין לא קולטת שנשארו לי עוד שנתיים וקצת לבצפר ולא קולטת שאתה חייל...אתה כבר עוד מעט בן 19 אתה כבר לא ילד... קשה לי לקבל את זה ממש, זאת אומרת, לא מצליחה לעכל את זה לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל...אוף. אני צריכה פסיכולוג
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא מוותרת .
