מתחת לשמיים

יום שישי,8 בערב, הרחוב ריק מאנשים. סביר להניח שכולם יושבים מסביב לשולחן המשפחתי, ואוכלים בהנאה.

רק אנחנו, מסתובבים עם סירים ותבניות ברחובות.

נכנסים לבית שכבר הפך לביתי השני בשבוע האחרון,מביטים במודעה, מנשקים את המזוזה, מחבקים את המשפחה.

את המשפחה שלך.

אבא שלך עושה קידוש, כולנו שרים.

כל המשפחה שלך מסתכלת עלינו בעיינים נוצצות-ספק שמחה ספק עצב.

שמחים שאנחנו כאן, שהם רואים כמה אהבנו אותך, כמה אתה חלק מאיתנו.

עצובים כי זה מזכיר להם שאנחנו בחיים, ואתה לא.

שאנחנו נגדל ונתבגר, ואתה לנצח תישאר הקצין שנהרג בטעות.

זה היה הקידוש הראשון בלעדייך, והיינו 20 חברים שניסו למלא את החסר שהשארת. כמובן שללא הצלחה.

ישבנו ביחד והייתה דממה.

איך ממשיכים מכאן?

בבקשה תעשה שזה יהיה קצת פחות כואב.

הזמן יעשה את שלו, אני יודעת.

אבל זה השישי הראשון בלעדייך. וזה כל-כך קשה.