כבר כמעט שבועיים עברו מאז שקמתי מהמיטה בזחילה עם עיניים עצומות.
כבר כמעט שבועיים שבשגרה החדשה שלי אין שעון מעורר, אין משימות, אין מדים, אין חיילים, אין מפקדים, אין לחץ, אין עבודה עד אמצע הלילה, אין טלפונים באמצע הלילה, אין שחור מתחת לעיניים... ויש הרבה כלום.
וכבר כמעט שבועיים שכולם שואלים אותי איך ההרגשה, ואני מחייכת ואומרת שאין כמו החופש. כי איך אפשר שלא?
אבל משהו בי בכל זאת מתגעגע לתקופה שהייתה משמעות בחיי.
כי כרגע אני מרגישה כמו סתם אחת בעולם, שנושמת את האוויר של כולם, ועושה בערך כלום, כמו כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
