כל שנה מתרחשת כזאת סערה בדיוק. שגורמת לכל המדינה להתכנס מתחת לפוך, עם אוכל ארוז ופנס בהישג יד.
סערה כזאת שחוסמת את הכבישים ומציפה את הפייסבוק במצחיקים.
באחת הסערות לפני כמה שנים, אנחנו החלטנו להיות אמיצים, ולנסוע לצפון.
הגן הפולני השתלט עליי, וגם הלחץ מההורים, אז אמרתי לך שאני קצת מפחדת- ואולי כדאי שנבטל.
כמובן שלא לקח לך הרבה זמן להגיד לי שאני קצת משתגעת, ושיהיה בסדר, אתה דואג לי ושאני אסמוך עלייך. אבל אותי זה לא בעיה לשכנע, אתה רק מחייך ואני אחרייך.
הבעיה הייתה, שהיית צריך להרגיע את אבא.
אז באת לאסוף אותי כמה דקות קודם, ודיברת עם אבא. הסברת לו שאתה נהג זהיר, שאפשר לסמוך עלייך, ושהאוטו מספיק כבד בשביל לא לעוף ברוח. ואיכשהו, עם הכריזמה שלך, הצלחת להרגיע אותו.
ובכל פעם שהרוח קצת טילטלה את האוטו, הסתכלת לי בעיניים דרך המראה של האוטו, והזכרת לי, שאתה שומר עליי.
ומאז,
בכל סערה, אני מחפשת את העיניים שלך, שיגידו שהכל בסדר.
ואתמול...
פחדתי לנסוע בלעדייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
